המחקר מוכיח שפגיעה בילדים היא "בעיה לאומית בעלת ממדים אפידמיים" ולא תופעה שוליים.

יש לציין כי למעלה ממחצית מהילדים בישראל (51.1%) דיווחו שחוו סוג אחד או יותר של פגיעה, בהתאם למחקר "טראיינה" (איזיקוביץ ולב-ויזל, 2013) שכלל מדגם ארצי מייצג של 10,443 ילדים ונוער. נתון זה מבסס את הצורך בערנות שיפוטית גבוהה, שכן התופעה רחבה בהרבה מהמקרים המגיעים לפתחו של בית המשפט.

ניתוח פסיקה מלמד כי במצבים אלה מתקבלות לעיתים הכרעות שיפוטיות בהיעדר חוות דעת מומחה וללא בדיקה מקצועית ישירה של הקטין, תוך הסתמכות על התרשמות מהצדדים וכלים ראייתיים כלליים. לצד זאת, הספרות המקצועית מדגישה את הקשיים בזיהוי פגיעה בקטינים ואת מגבלותיהם של הליכים חקירתיים בהפקת מידע מהימן. על רקע זה, המאמר יצביע על פער מובנה בין ההליך המשפטי לבין הכלים האבחוניים הקיימים, ויציע מודל משלים של מינוי מומחה ייעודי לביצוע בדיקה ממוקדת ומהירה של הקטין, תוך שימוש בכלים מהימנים כגון ראיון פורנזי מובנה, משחק וציור, לשם בחינת קיומן של אינדיקציות לפגיעה כנטען בבקשה. מוצע כי מנגנון זה עשוי לתרום לדיוק ההכרעה השיפוטית, לצמצום טעויות ולהגנה מיטבית על טובת הקטין.

מילות מפתח: בית משפט לענייני משפחה, צווי הגנה, נטל הוכחה, אבחון פורנזי, קטינים בסיכון.

מבוא

ההגנה על קטינים מפני אלימות ופגיעה בתוך המשפחה מהווה יעד מרכזי של המשפט ושל תחומי בריאות הנפש כאחד. אחד הכלים המשפטיים המרכזיים בהקשר זה הוא צו ההגנה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, אשר נועד להעניק הגנה פיזית ונפשית מיידית לקטין, ואינו מהווה אמצעי ענישה (ה"ט 36635-10-14). אופיו של ההליך – המוגדר כאמצעי 'דרסטי וחריף' המאפשר מתן צו במעמד צד אחד המשנה בבת אחת את אורח חיי המשיב – מחייב 'מהירות שיא' במסגרתה בתי המשפט מפסיקים דיונים ושומעים את המבקש ביום הגשת בקשתו, דחיפות קיצונית זו משקפת את החשיבות שבהתערבות מיידית כדי למנוע 'כל חשש של פגיעה פיזית ושל אלימות', ומצדיקה הכרעה דחופה גם על בסיס תשתית ראייתית ראשונית בלבד (ת"א 3248/01). עם זאת, כאשר הבקשה לצו מוגשת בשם קטין, ובפרט כאשר היא מבוססת על טענות לפגיעה מצד אחד ההורים, מתעוררת מורכבות ייחודית. במקרים אלה נדרש בית המשפט להכריע בפרק זמן קצר בשאלות עובדתיות רגישות, אשר מטבען מתרחשות במרחב הפרטי ולעיתים אינן מותירות ראיות חיצוניות. לא אחת, ההכרעה נשענת על גרסאות סותרות של ההורים בלבד, כאשר הקטין עצמו אינו נשמע ישירות במסגרת ההליך ואינו נבדק בהכרח על ידי גורם מקצועי ייעודי (ה"ט 39777-04-12).

הספרות המחקרית מצביעה על כך שחשיפת פגיעה בקרב קטינים, ובמיוחד פגיעה מינית, מלווה בקשיים מהותיים. ילדים עשויים להימנע מחשיפה, למסור מידע חלקי או לשנות גרסאות, בין היתר בשל פחד, בושה, תלות רגשית או נאמנות להורה. בנוסף, מחקרים מדגישים את הרגישות של עדויות ילדים להשפעות של אופן התשאול, ואת החשיבות בשימוש בפרוטוקולים מובנים לצורך הפחתת סוגסטיביות והגברת מהימנות המידע. נתונים אמפיריים מצביעים על כך שחשיפת ילדים לפגיעות הינה תופעה רחבת היקף, כאשר שיעור משמעותי מהקטינים מדווחים על חשיפה לסוגים שונים של פגיעה (איזיקוביץ ולב-ויזל, 2013).

לצד זאת, קיים קושי מובנה במיצוי ההליכים הפליליים במקרים אלה. שיעור גבוה של תיקים בתחום הפגיעות בקטינים אינו מבשיל לכדי כתב אישום, בין היתר בשל קשיים ראייתיים והקושי של ילדים למסור תיאור סדור, קוהרנטי ומעוגן בזמן ובמקום (פרקליטות המדינה, 2024; המועצה הלאומית לשלום הילד, 2019). מציאות זו משליכה גם על ההליך האזרחי, ובפרט על בקשות לצווי הגנה, שבהן נדרש בית המשפט להכריע לעיתים בתנאי אי־ודאות ובהיעדר תשתית ראייתית מלאה.

לכך מתווספות מגבלות מהותיות המוטלות על ההורה המדווח. הורה המבקש להגן על ילדו פועל לרוב על בסיס מידע שמקורו בדברי הקטין בלבד, ואינו יכול להציג ראיות ישירות לאירועים הנטענים. בנוסף, ביצוע בדיקה מקצועית לקטין עשוי להיות מותנה בהסכמת שני ההורים, והגשת חוות דעת מקצועית עצמאית כפופה למגבלות פרוצדורליות. מגבלות אלו מצמצמות באופן משמעותי את יכולתו של ההורה להציג תשתית מקצועית תומכת כבר בשלב הראשוני של ההליך.

על רקע זה, מתחדדת הדילמה הראייתית המאפיינת את ההליך: מחד גיסא, קיים צורך בהכרעה שיפוטית מהירה לשם הגנה על הקטין; מאידך גיסא, עומדים בפני בית המשפט וההורה המדווח כלים מוגבלים לבחינת מהימנות הטענות ולקיומה של פגיעה בפועל. פער זה עלול להוביל הן להיעדר הגנה מספקת במקרים של פגיעה ממשית והן להתערבות שגויה בקשר הורה-ילד.

מאמר זה מבקש לבחון פער מובנה זה באמצעות ניתוח המסגרת המשפטית של צווי הגנה, סקירת הספרות המקצועית בתחום הערכת קטינים בסיכון, וניתוח פסיקה רלוונטית. בהמשך לכך, מוצעת מסגרת משלימה של מינוי מומחה ייעודי לביצוע בדיקה ממוקדת ומהירה של הקטין, אשר תסייע לבית המשפט בבחינת קיומן של אינדיקציות לפגיעה, מבלי להחליף את ההליך הראייתי המלא.

המסגרת המשפטית של צווי הגנה

החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, נועד להעניק הגנה פיזית ונפשית מיידית לקטין ואינו מהווה אמצעי ענישה (ה"ט 36635-10-14, 2014). ההליך מתאפיין במהירות תגובה מרבית, כאשר בתי המשפט "מפסיקים דיונים, אפילו באמצע הוכחות ושמיעת עדים, ושומעים את המבקש… ביום בו מגיש הוא את בקשתו" (ת"א 3248/01, 2005). בשלב הראשוני ניתן הצו במעמד צד אחד על בסיס תשתית ראייתית ראשונית, ודיון במעמד שני הצדדים נערך תוך שבעה ימים בלבד (ה"ט 27184-06-23, 2023).

הפסיקה מכירה בכך שהליכי צו הגנה מהווים "הליכים הכרוכים בדיני נפשות של ממש" (ה"ט 39777-04-12, 2012). בשל אופיו המיוחד, הוגדר ההליך כ"יצור כלאיים", המטיל על המבקש "נטל מוגבר שאינו מגיע אמנם לנטל הדרוש במשפט הפלילי אך עולה במידת מה על "מאזן ההסתברות" הרגיל המקובל בהליכים אזרחיים" (בש"א 902/99, 1999). הקושי השיפוטי המרכזי הוא הצורך לאתר סיכון ממשי "גם במקום שבו האירוע שקדם להגשת הבקשה לא היה ברמת אלימות חמורה לכאורה" (ה"ט 39777-04-12, 2012).

בפועל, בתי המשפט נדרשים להכריע בין גרסאות הוריות קוטביות, כאשר לעיתים קרובות לפתחה של הערכאה השיפוטית ניצב קושי ראייתי מהותי שעה שההכרעה מבוססת על "עדות יחידה ללא סיוע" (ה"ט 39777-04-12, 2012). במקרים רבים, הקטין שבשמו מוגשת הבקשה אינו נשמע ישירות ואינו נבדק על ידי גורם מקצועי ממוקד, מה שמותיר את בית המשפט להסתמך על "התרשמות בלתי אמצעית" בלבד (ה"ט 39777-04-12, 2012). היעדר אבחון פורנזי מהיר עלול להוביל להחלטות המבוססות על "תכנים מנותקים ומדוקלמים" במקרה של הסתה, או לחילופין להפקרת הקטין במקום בו אכן התרחשה פגיעה שלא אובחנה בזמן (תמ"ש 65418-11-19, 2021; פרינץ ואח', 2020).

הקושי הראייתי והאבחוני

הקושי המרכזי בהליכי צווי הגנה הנוגעים לקטינים נעוץ בפער המובנה בין חומרת הטענות לבין היכולת המשפטית להוכיחן בלוחות הזמנים הדחופים של ההליך. הורה המבקש להגן על ילדו פועל לרוב על בסיס מידע שמקורו בדברי הקטין בלבד, מבלי שהיה עד ישיר לאירועים, בעוד שהנטל הדרוש להוכחת הטענות "אינו קל ערך" (ה"ט 61190-01-25, 2025). בשל אופיו של ההליך כ"יצור כלאיים", מוטל על המבקש "נטל מוגבר שאינו מגיע אמנם לנטל הדרוש במשפט הפלילי אך עולה במידת מה על 'מאזן ההסתברות' הרגיל" (בש"א 902/99, 1999; ה"ט 61190-01-25, 2025).

מחקר "טריאנה" (פרופ' רחל לב-ויזל ופרופ' צבי איזיקוביץ, 2013) מראה שילדים חוששים לספר לאנשי מקצוע על פגיעה ומעדיפים לשתוק או לספר לחבר. הילדים מציינים כי בושה (66%), פחד (64%) וחשש מהרס המשפחה (64.6%) הם הגורמים המונעים מהם לדווח, נתונים אלה מחזקים את הצורך במומחה שיודע להשתמש בכלים עקיפים (משחק, ציור) כדי לעקוף את חסמי הדיווח הללו.

לכך מתווספים מספר חסמים מערכתיים מהותיים:

1. מגבלה ראייתית: היעדר ראיות ישירות בעבירות המתרחשות במרחב המשפחתי הפרטי. נתוני האכיפה הפלילית מלמדים כי כ-67% מהתיקים בגין אלימות כלפי קטינים נסגרים בשל "חוסר ראיות" (וורגן, 2021).
2. קושי אבחוני: מחקרים מצביעים על כך שקטינים עשויים להימנע מחשיפה בשל פחד מהרס המשפחה, בושה או נאמנות להורה הפוגע (סומר ושוורצברג, 2004). בנוסף, קיים קושי להבחין בין עדות אותנטית לבין "תכנים מנותקים ומדוקלמים" העלולים להעיד על השפעה סביבתית (פרינץ ואח', 2020).
3. מגבלה משפטית ופרוצדורלית: ההורה המדווח אינו רשאי לצרף חוות דעת מקצועית עצמאית או לבצע בדיקה פורנזית לקטין ללא אישור שיפוטי, כאשר לעיתים הבדיקה מותנית בהסכמת ההורה השני (אורון, 2001; ה"ט 39777-04-12, 2012).

היעדר תשתית ראייתית מספקת עלול להוביל לא רק לדחיית הבקשה לצו הגנה, אלא גם לחשיפת ההורה המבקש לסיכונים משפטיים כבדים. הפסיקה הכירה באפשרות להטיל חיובים כספיים משמעותיים במקרים שבהם נטענו טענות לפגיעה בקטינים שלא הוכחו. כך למשל, חויבה אם בפיצוי בסך 80,000 ₪  בגין מה שהוגדר כ"עלילת דם" וניסיון להשתלת נרטיב של פגיעה מינית (תמ"ש 65418-11-19 (2021 בית המשפט הדגיש כי במצבים של סכסוך בעצימות גבוהה, יש להרתיע מפני "ניצול לרעה של הוראות החוק ותוך כדי עיוות בלתי מתקבל על הדעת של האירוע שבגינו הוגשה הבקשה לצו ההגנה" (ה"ט 27184-06-23, 2023).

עם זאת, הפסיקה מדגישה כי עצם היעדר ההוכחה בנקודת זמן מסוימת אינו שולל בהכרח את קיומה של פגיעה. נקבע כי הקושי להוכיח אירוע ספציפי אינו יכול להוביל למסקנה הגורפת כי הקטין אינו מצוי בסיכון, וכי בית המשפט רשאי לבסס הכרעה על "התרשמות כוללת בדבר קיומה או היעדרה של מסוכנות… אף אם ראיות אלו לא הובאו ע"י בעלי הדין" (ה"ט 39777-04-12, 2012). מציאות זו מחזקת את הצורך במינוי מומחה פורנזי ממוקד, שיוכל לספק לבית המשפט את ה"אינדיקציה" המקצועית החסרה בשלבים המוקדמים של ההליך.

הספרות המקצועית בתחום התפתחות הזיכרון מצביעה על מורכבות משמעותית בהערכת דיווחיהם של קטינים בגיל הרך ומחדדת את הצורך בהערכה פורנזית זהירה, המותאמת לשלב ההתפתחותי של הילד ולרגישותו האפשרית להשפעות סוגסטיביות. Katherine Nelson ו־Robyn Fivush מציגות מודל שלפיו הזיכרון האוטוביוגרפי אינו מערכת המופיעה בבת אחת, אלא הישג התפתחותי הדרגתי הנבנה לאורך שנות הגיל הרך מתוך אינטראקציה בין הבשלה נוירו־קוגניטיבית, התפתחות שפה, הבניית נרטיב ואינטראקציות חברתיות־תרבותיות.  מבחינה נוירו־ביולוגית, אף שמבנים מדיאליים־טמפורליים הקשורים בזיכרון מגיעים לבשלות תפקודית מוקדמת יחסית, האונות המצחיות המעורבות בארגון, אינטגרציה ושליפה של זיכרונות אישיים ממשיכות להתפתח לאורך הילדות המוקדמת, עם התפתחות משמעותית סביב גיל חמש עד שש.  בהתאם לכך, יכולתם של ילדים צעירים לייצר תיאור מילולי יציב, קוהרנטי ומאורגן של חוויות מוקדמות עדיין מצויה בתהליך התהוות.

המחקר מצביע גם על מגבלות הקשורות בהתפתחות השפה והנרטיב. ילדים צעירים מתקשים לעיתים לתרגם חוויות מוקדמות, ובייחוד חוויות מהשלב הטרום־לשוני, לדיווח מילולי מאורגן בשלב מאוחר יותר, כאשר הזיכרון נשען במידה רבה על יכולות השפה, ההבנה הכרונולוגית והמשמעות שהתגבשו לאחר האירוע עצמו.  נוסף על כך, זיכרון אוטוביוגרפי בגיל הרך נבנה בתוך הקשר חברתי, שבו המבוגר מספק לילד מבנה נרטיבי, שאלות, פרשנות ומשמעות לאירועים. המחברות מדגישות כי שיחות עם מבוגרים ותיווך חברתי ממלאים תפקיד מרכזי באופן שבו ילדים מארגנים, זוכרים ומספרים את חוויותיהם האישיות.  מצב זה עשוי להגביר את פגיעותם של ילדים צעירים להשפעות חיצוניות, במיוחד במצבים המאופיינים בחזרתיות, שאלות מכוונות או קונפליקט משפחתי בעצימות גבוהה.

לפיכך, הספרות המחקרית אינה תומכת בתפיסה פשטנית של "השתלת זיכרון" כאקט ישיר ופשוט, אלא מצביעה על מערכת זיכרון מתפתחת, רגישה ותלויה בהקשרים בין־אישיים והתפתחותיים. מורכבות זו מחייבת שימוש בהערכה פורנזית מקצועית, רב־ממדית ומותאמת גיל, תוך הבחנה זהירה בין שחזור אותנטי של חוויה לבין שילוב של מידע, פרשנות או נרטיב שמקורם בסביבה (Nelson & Fivush, 2004) .

הדילמה הראייתית והצורך במינוי מומחה בבקשות לצו הגנה

בתי המשפט לענייני משפחה נדרשים להכריע בבקשות לצווי הגנה בלוחות זמנים דחופים, כאשר במוקד עומדות לא פעם טענות לפגיעה בקטינים. ניתוח הפסיקה מלמד כי בהיעדר תשתית מקצועית פורנזית ממוקדת קטין, השופטים נאלצים להכריע על בסיס "נטל הוכחה מוגבר" או "התרשמות כללית", מצב המוביל לעיתים להותרת קטינים ללא הגנה או לחילופין להטלת סנקציות כבדות על הורים מדווחים.

נטל ההוכחה ב"יצור כלאיים" משפטי

בפסק הדין ה"ט (ירושלים) 61190-01-25, (2025) הגדיר השופט שלמה אלבז את המורכבות הראייתית המובנית בהליך" :הנטל הדרוש להוכחת טענות בבקשות לצו הגנה אינו קל ערך… כב' השופט אבי זמיר כינה את הליך הבקשה למתן צו הגנה כ"יצור כלאיים"… המדובר בנטל מוגבר שאינו מגיע אמנם לנטל הדרוש במשפט הפלילי אך עולה במידת מה על "מאזן ההסתברות" הרגיל המקובל בהליכים אזרחיים".

הגדרה זו ממחישה את ה"מלכוד" של ההורה המדווח: הוא נדרש לעמוד ברף הוכחה גבוה, אך נשללים ממנו הכלים המקצועיים לאיסוף ראיות (כגון בדיקת הקטין), מה שמוביל לעיתים קרובות לדחיית הבקשה וחיוב בהוצאות בגין "שימוש לרעה בהליכי משפט".

הסכנה ב"השתלת נרטיב" והיעדר אבחון מוקדם

אחת הסכנות המרכזיות בהיעדר מומחה היא הקושי להבחין בין פגיעה אותנטית לבין השפעה סביבתית. בתמ"ש (ת"א) 65418-11-19 ,(2021) דן השופט ארז שני במקרה שבו נטען כי הסב פגע מינית בנכדיו. בהיעדר אבחון פורנזי ממוקד בשלב המוקדם, בית המשפט הסיק כי מדובר ב"זכרון מושתל "למדתי אפוא, כי האם מראש, ככל הנראה (וכפי הנטל הדרוש בדין האזרחי), הטמיעה בילדיה לא רק גרסה ולפיה סבם סוטה מין, אלא עסקינן במעין גרסה מתפתחת ומוכוונת על-ידי האם…. בית הנתבעת היה ערוך כל העת להקלטת הילדים וסבור אני כי "הוסבר" להם כי רצוי ויספרו זוועות על הסב".

השופט שני מדגיש כי "זכרון מושתל כמוהו כבידוי ראיות" ומחייב את האם בפיצויים בסך 80,000  ₪  בגין "עלילת דם".  מקרה זה מדגים כיצד ללא מומחה שייכנס לעובי הקורה בשלב הדיון בצו ההגנה (תוך 7 ימים), הטענות נגררות חודשים ארוכים, דבר המגביר את הסיכון לפגיעה אנושה בשמו של המשיב ובקטין שלא פוגש באביו.

על פי Katherine Nelson ו־Robyn Fivush, קיימת הבחנה מהותית בין הזיכרון כחוויה סובייקטיבית לבין הנרטיב ככלי חברתי־תרבותי המארגן את החוויה לכדי סיפור בעל משמעות, רצף והקשר. המחברות מדגישות כי בגיל הרך הזיכרון האוטוביוגרפי מתפתח בהדרגה באמצעות אינטראקציות עם מבוגרים משמעותיים, המספקים לילד "פיגומים נרטיביים" באמצעות שאלות, פרשנות ושיחות על העבר. בהתאם לכך, השפעות סביבתיות בגיל הצעיר עשויות לעצב בעיקר את האופן שבו הילד מארגן, מפרש ומדווח את חוויותיו, כלומר את הנרטיב, ולא בהכרח ליצור "זיכרון מושתל" במובנו הפשטני. הספרות המחקרית מתארת מערכת זיכרון מתפתחת ורגישה להשפעות בין־אישיות, ולכן מחייבת הערכה פורנזית זהירה הבוחנת האם מדובר בחוויה אוטוביוגרפית אותנטית, בהשפעה נרטיבית חיצונית או בשילוב מורכב בין השניים (Nelson & Fivush 2004).

דחיית הצו על בסיס "מיצוי ההליך" לעומת אינדיקציה לפגיעה

בפסק הדין ה"ט (נצרת) 36635-10-14 (2014) השופט אסף זגורי דן בבקשה להגנה על שלושה קטינים בטענה לאלימות פיזית מצד אביהם. השופט בחר לסגור את התיק למרות שניתן צו הגנה ארעי, בטענה שההליך "מיצה את עצמו :""מדובר באותן סיטואציות שבית המשפט יכול לקבוע בהן, כי צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד והפסקת המפגשים למשך כמעט חודשיים "עשו את שלהם" והמשיב הפנים "האזהרה" שניתנה לו".

הבעיה המוצגת כאן היא היעדר בחינה עובדתית של הפגיעה עצמה. בית המשפט התמקד ב"עצימותו הגבוהה של הקונפליקט ההורי" יותר מאשר בבדיקה האם הקטינים אכן הוכו ונפגעו. המלצות התסקיר שם עסקו בחלוקת זמני שהייה ולא באבחון פורנזי, מה שהותיר את שאלת הפגיעה הממשית ללא מענה מקצועי.

"זיהום" החקירה ופקיעת הצו עם סיום הבדיקה המשטרתית

בפסק הדין ה"ט (פ"ת) 72148-02-25 ,(2025) נדונה טענה לפגיעה מינית בקטינה כבת 6. השופטת אפרת ונקרט קבעה כי הצו יפקע עם סיום חקירת הילדים, שכן הסיכון ל"זיהום" חלף" :משהוגשה ביום 20.1.2025 תלונה למשטרת ישראל… התבקש מתן צו ההגנה… על מנת שחלילה לא תזדהם החקירה המשטרתית… משהוגשה ההשלמה לסיכום חקירת הקטינה, סבורני כי עניין חקירתה של הקטינה מוצה… הסיכון ל"זיהום" חקירתה מתאיין".

החלטה זו מדגימה את התלות המוחלטת של בית המשפט בחקירה המשטרתית. אם חוקר הילדים לא מצא "אינדיקציה" בראיון קצר אחד, הקטינה מוחזרת למפגשים סדורים, ללא בדיקה מעמיקה באמצעות הכלים הייעודים המוצעים (קלפים, ציור, משחק, בובות) שמטרתם לאתר פגיעה ומי הפוגע במקרה שישנם סממנים של פגיעה.

זיהוי מסוכנות כללית מעבר לאירוע הספציפי

לעומת זאת, בה"ט (נצרת) 39777-04-12 (2012) השופט זגורי קבע כי בית המשפט רשאי לסטות מסדרי הדין ולמנות מומחה או לעיין בחומר נוסף אם עולה חשש למסוכנות: "במקום שבית המשפט מתרשם… כי ישנו חשש אמיתי וממשי למסוכנות… הוא רשאי לסטות מסדרי הדין ומדיני הראיות ולהסתמך בין השאר גם על מסמכים ו/או עדויות אחרות… הוא בהחלט רשאי לבסס את ההכרעה לא רק על ראיות הנוגעות לאירוע ספציפי שבגינו הוגשה הבקשה".

ציטוט זה מהווה את התשתית להצעה המרכזית במאמר: הסמכות של בית המשפט להיות "גורם פעיל ומפעיל" ולא רק "צופה מן הצד" מחייבת מינוי מהיר של מומחה שיספק את ה"מטען הראייתי" החסר בשלב הראשוני.

הנתונים העולים מן המקורות, ובפרט ממחקרם של איזיקוביץ ולב-ויזל (2013), מספקים תשתית עובדתית מוצקה המפריכה את ההנחה המוקדמת כי טענות לפגיעה מינית המועלות בצל סכסוך גירושין הן בהכרח "תלונות שווא" טקטיות. ממצאי המחקר מעלים כי הסיכון של ילדי גירושין להיות קורבנות לפגיעה מינית גבוה פי 1.3 מאשר ילדים שחיים עם שני הוריהם. נתון זה הופך את הקערה על פיה ובמקום להניח הנחת בסיס שהסכסוך מייצר "עלילות שווא", הנתונים מהמחקר מראים כי המציאות המשפחתית המשתנה מעלה את רמת הסיכון האמיתית של הקטין לפגיעה. המחקר מעיד על "סבירות גבוהה יותר של דיווחי אמת אודות פגיעות מיניות שעולות דווקא במסגרת הליך גירושין" כאשר ממצא זה סותר ישירות את הדעה המוקדמת הרווחת במערכת המשפטית בדבר שכיחותן של תלונות שווא בהליכים אלו. נתונים אמפיריים מראים כי רק כ-2% מתלונות השווא אודות פגיעה בילדים מועלות על ידי הילדים עצמם ורוב רובן של טענות השווא (במקרים המועטים שהן קיימות) מועלות על ידי מבוגרים, בעוד שילדים כמעט ואינם בודים פגיעות מינית מיוזמתם.

הספרות המקצועית מציינת כי ילדים חשים בושה (66%) ופחד מהרס המשפחה (64.6%), גורמים המעכבים אותם מלדווח על פגיעה, במיוחד כשהיא מתרחשת בתוך הבית והמשפחה. פער זה מסביר מדוע הדיווח עשוי לצוף רק כאשר הקשר בין ההורים מתפרק והילד מרגיש "מוגן" יותר לספר את שחווה (איזיקוביץ ולב-ויזל, 2013).

הפער המבני בין לוח הזמנים המשפטי לדרישות ההערכה המקצועית

הניתוח האינטגרטיבי של ההליך המשפטי אל מול דרישות האבחון הקליני חושף פער מובנה ומהותי המקשה על חקר האמת. מצד אחד, מערכת המשפט מחויבת לסטנדרט של "מהירות שיא" ומתן סעד מניעתי מיידי; בתי המשפט לענייני משפחה נדרשים לעיתים להפסיק דיונים אחרים כדי לשמוע בקשות לצו הגנה ביום הגשתן, ולקיים דיון במעמד שני הצדדים תוך שבעה ימים בלבד (ת"א 3248/01, 2005; ה"ט 27184-06-23, 2023). בפרק זמן זה, השופט נאלץ להכריע על בסיס גרסאות קוטביות של ההורים, ללא תשתית ראייתית מוצקה (ה"ט 39777-04-12, 2012).

מנגד, הערכה מקצועית מהימנה של קטינים בסיכון דורשת שימוש בכלים פורנזיים מורכבים, צורך בזמן לבניית אמון ובדיקה ישירה ומעמיקה של הקטין (מרכוס, 2019; אורון, 2001). הספרות המקצועית מדגישה כי אבחון מהיר בשלב זה הוא קריטי למניעת "זיהום ראייתי" – מצב שבו גרסת הילד משתנה או הופכת ל"מדוקלמת ומנותקת" כתוצאה מהשפעה סביבתית או הדרכה מצד ההורה המדווח (פרינץ ואח', 2020; תמ"ש 65418-11-19, 2021).

בפועל, בשל היעדר מנגנון למינוי מומחה פורנזי ממוקד בתוך "חלון ההזדמנויות" של שבעת הימים, הכרעות שיפוטיות רבות ב"יצור כלאיים" זה מתקבלות ללא שימוש בכלים אבחוניים מהימנים וללא בדיקה מקצועית של הילד עצמו. פער זה יוצר מצב של אי־ודאות עובדתית מהותית, העלול להוביל להכרעות שאינן מעוגנות בתשתית מקצועית מספקת: מחד גיסא, הפקרת קטינים להמשך פגיעה בשל קושי ראייתי, ומאידך גיסא, הרחקת הורים ופגיעה אנושה בקשר הורה-ילד על בסיס טענות שווא (בש"א 902/99, 1999; ה"ט 36635-10-14, 2014).

אבחון פורנזי ממוקד קטין במסגרת הליכי צו הגנה

על רקע הפער המבני שתואר בין דחיפות ההליך המשפטי לבין מורכבות האבחון הקליני, מוצע לאמץ מודל משלים של מינוי מומחה ייעודי בשלב המוקדם ביותר של ההליך. על פי מודל זה, עם הגשת הבקשה לצו הגנה הכוללת טענה לפגיעה בקטין, ימנה בית המשפט באופן מיידי מומחה שהכשרתו הספציפית הינה הערכת קטינים בסיכון.

תפקידו של המומחה יוגדר באופן מתוחם וממוקד: מענה לשאלה המשפטית והעובדתית שבגינה התבקש הסעד – האם קיימים סממנים או אינדיקציות פורנזיות לפגיעה (פיזית, מינית, מילולית או פסיכולוגית)? מודל זה נבדל מבדיקות מסוגלות הורית רחבות, אשר מחקרים הצביעו על היעדר תקפותן המדעית להכרעה דחופה בשאלת המשמורת והגנה המיידית (אורון, 2001 Stahl, 1994;).

הצדקה פרוצדורלית וראייתית

בפרקטיקה הנוהגת, צו הגנה ושינוי זמני שהות ניתנים לעיתים קרובות במעמד צד אחד, על בסיס תצהיר ההורה המדווח והתרשמות שיפוטית בלבד, טרם קבלת תסקיר עו"ס או בדיקה מקצועית כלשהי (ה"ט 27184-06-23, 2023; ה"ט 55027-01-22, 2022). במקרים מסוימים, הכרעות הרות גורל בעניינם של קטינים מתקבלות תוך הסתמכות על הערכת מהימנות ההורים בלבד, מבלי שטובת הקטין נבחנה באופן ישיר ואובייקטיבי (ה"ט 39777-04-12, 2012; תמ"ש 65418-11-19, 2021).

גם מעורבותם של שירותי הרווחה או חקירות ילדים פלילית אינה מבטיחה בדיקה פורנזית מקיפה בשלב המוקדם של צו ההגנה. נתוני הפרקליטות מצביעים על כך שרוב תיקי עבירות המין בקטינים נסגרים (כ-81% בשנת 2024), כאשר העילה המרכזית היא חוסר ראיות.

מצב זה מדגיש את הצורך בכלי אבחון מקצועי ודחוף כבר בשלב הבקשה הראשוני, כדי למנוע את אובדן האותנטיות של קול הקטין בשל השפעה סביבתית, סוגסטיביות או "שתילת גרסה" מצד ההורה המדווח (מרכוס, 2019; פרינץ ואח', 2020; תמ"ש 65418-11-19).

המודל המוצע למינוי מומחה פורנזי בבקשות לצווי הגנה נשען על מערך כלים מקצועיים המיועדים לגשר על הפער הראייתי ולספק לבית המשפט אינדיקציות עובדתיות מהימנות

המודל המוצע למינוי מומחה פורנזי בהליכי צו הגנה נשען על מערך כלים מקצועיים מבוססי ראיות (Evidence-Based Practice), המיועדים לגשר על הפער הראייתי ולספק לבית המשפט אינדיקציות עובדתיות מהימנות בלוח זמנים דחוק (Martindale, 2006, 2007).

בגיל הגן, הזיכרון האוטוביוגרפי והיכולת למסור נרטיב מילולי קוהרנטי עדיין מצויים בתהליך התפתחות, ולכן ילדים צעירים עשויים להתקשות בתיאור ישיר, עקבי ומאורגן של חוויות מוקדמות, במיוחד כאשר מדובר בחוויות שקודדו טרם הבשלת השפה והיכולת הנרטיבית. Katherine Nelson ו־Robyn Fivush מדגישות כי הזיכרון האוטוביוגרפי מתפתח בהדרגה מתוך שילוב בין הבשלה מוחית, שפה ואינטראקציות חברתיות, ולכן הסתמכות בלעדית על דיווח מילולי ישיר של הילד עלולה להחמיץ היבטים משמעותיים של חווייתו הפנימית (Nelson & Fivush, 2004). בהתאם לכך, הערכה פורנזית של קטינים בגיל הרך מחייבת שימוש בכלים עוקפי שפה ובאמצעי הערכה משלימים המאפשרים לבחון תכנים רגשיים וייצוגי חוויה גם כאשר הילד מתקשה לנסחם באופן מילולי.

עקרונות ההערכה הפורנזית: יישום עקרון ה-11 (Relevance, Reliability and Validity)

כדי להבטיח את איכות המידע המוגש לבית המשפט בלוח זמנים דחוק, המודל המוצע מחייב עמידה בסטנדרטים המקצועיים המחמירים ביותר של ההערכה הפורנזית. נדבך קריטי בכך הוא אימוץ עקרון 11, הנגזר מעקרונות היסוד של היילברון (Heilbrun, 2001) להערכה פורנזית ואומץ בסטנדרטים המקצועיים של ה-AFCC (Association of Family and Conciliation Courts, 2006). עיקרון זה קובע כי על המעריך להשתמש ברלוונטיות, מהימנות ותקפות (Relevance, Reliability and Validity) כמדדים המנחים והבלעדיים בחיפוש אחר מידע ובבחירת מקורות הנתונים.

להלן עיקרי היישום של עקרון זה במסגרת המודל המוצע:

שימוש בשיטות מבוססות אמפירית: המומחה הפורנזי מחויב להשתמש בשיטות ונהלים לאיסוף נתונים שיש להם בסיס מחקרי מוכח ומתוקף (Empirically-based), תוך הימנעות מהסתמכות על אינטואיציה קלינית בלבד.

בחירת כלי הערכה מתוקפים: הבחירה במבחנים, שאלונים או בטכניקות לאיסוף מידע חייבת להתבסס על המהימנות והתקפות הפורנזית שלהם. על המעריך לבחון בקפידה את התיעוד המקצועי הכתוב כדי לוודא שהכלים אכן עומדים בסטנדרטים אלו ומתאימים לאוכלוסייה הנבדקת בטרם השימוש בהם.

העדפת איכות על פני כמות: הספרות המקצועית מדגישה כי שימוש במספר רב של כלי הערכה אינו מבטיח בהכרח נתונים מהימנים יותר. נהפוך הוא, ריבוי כלים בעלי מהימנות או תקפות מוטלת בספק עלול "לזהם" את התשתית הראייתית, הדיוק המקצועי והמיקוד בכלי האבחון המתאימים גוברים על כמות הבדיקות.

קריטריונים לעמידה בסטנדרט הפורנזי: חוות דעת המומחה תיחשב ככזו שעמדה בסטנדרט המקצועי רק אם היא מעידה על שימוש בשיטות תקפות הרלוונטיות לסוגיה הפורנזית הספציפית הנדונה (למשל, איתור אינדיקציות לפגיעה גופנית או מינית). הדבר כולל שילוב של מבחנים מתוקפים עם ראיונות מצלבים עם מקורות צד שלישי  לצורך אימות של הנתונים.

אזהרה מפני חוסר רלוונטיות לשאלה המשפטית: יישום העיקרון דורש שהכלי יהיה לא רק מתוקף מדעית, אלא רלוונטי באופן ישיר לשאלה המשפטית הנדונה. שימוש בשיטות מהימנות כשלעצמן (כמו מבחני אישיות כלליים) שאינן רלוונטיות לצורך הממוקד של צו ההגנה, או שימוש בשיטות רלוונטיות שאינן מבוססות אמפירית, נחשב לעמידה חלקית בלבד בדרישות המקצועיות ופוגע בערך הראייתי של חוות הדעת. שילוב עקרון ה-11 במודל מבטיח כי המומחה יספק לבית המשפט "מטען ראייתי" איכותי וממוקד, המבוסס על עקרונות ומתודות מהימנים, ובכך יסייע להכרעה שיפוטית בטוחה ומוצדקת בתוך "חלון ההזדמנויות" הדחוק של ההליך.

בניגוד למבחנים פסיכולוגיים כלליים (כגון Rorschach או TAT), אשר מחקרים ודוחות מקצועיים מצביעים על כך שאינם תקפים לאבחון מסוגלות הורית או להכרעה דחופה בשאלת המסוכנות וההגנה המיידית (אורון, 2001; שגיא ויואלס בתוך ועדת שניט, 2011; Stahl, 1994), המומחיות הפורנזית מתמקדת בשימוש בפרוטוקולים מתוקפים לאיתור פגיעה וטראומה בילדים (La Rooy et al., 2015; Lev-Wiesel, 1999, 2015).

 ראיון פורנזי מובנה (פרוטוקול NICHD): המודל מיישם את פרוטוקול הראיון הפורנזי של ה-NICHD, אשר הותאם לשימוש בישראל על ידי פרופ' אירית הרשקוביץ, פרופ' מייקל למב וד"ר כרמית כץ (משרד הרווחה והשירותים החברתיים, 2011). פרוטוקול זה נחשב ל"סטנדרט הזהב" (Gold Standard) הבינלאומי בתחום הראיון מבוסס הראיות, והוא מוגדר ככלי המרכזי להכשרת חוקרי ילדים פורנזיים בעולם (La Rooy et al., 2015). הפרוטוקול מותאם התפתחותית ורגשית לרמת הקטין, ומתוכנן למקסם את הפקת המידע האותנטי והמפורט תוך מזעור השפעות סוגסטיביות (השפעה זרה) המאפיינות סכסוכים בעצימות גבוהה (Malloy et al., 2011; משרד הרווחה והשירותים החברתיים, 2011).

אבחון סומטי, דיסוציאטיבי וטראומה (שאלון MSDQ ושאלון TSCC): לצורך זיהוי פגיעה בקטינים הנמנעים מחשיפה מילולית ישירה או המגלים קשיי דיווח בשל גילם הצעיר, המומחה נעזר בשאלון ה-MSDQ (Medical Somatic Dissociation Questionnaire), שפותח ותוקף ככלי סריקה ייעודי לאבחון פגיעה בילדים (Daphna-Tekoah, Lev-Wiesel, Israeli, & Balla, 2019). כלי זה מאפשר לאתר אינדיקציות לטראומה דרך תסמינים גופניים, פסיכולוגיים ודיסוציאטיביים, מבלי להזכיר מפורשות את מושג הפגיעה במהלך התשאול, ובכך הוא מאפשר לעקוף חסמי גילוי ומצבי דיסוציאציה גבוהים (Daphna-Tekoah et al., 2019). השאלון הוכח מחקרית כבעל יכולת מובהקת להבחין בין קטינים שחוו פגיעה לבין האוכלוסייה הכללית (Daphna-Tekoah et al., 2019).

בנוסף, המודל משלב שימוש בשאלון ה-TSCC (Trauma Symptom Checklist for Children), המהווה כלי דיווח עצמי סטנדרטי ומתוקף להערכת השפעות פוסט-טראומטיות אצל ילדים (Briere, 1996). השאלון מאפשר למדוד שישה סולמות קליניים מרכזיים: חרדה, דיכאון, כעס, פוסט-טראומה (PTSD), דיסוציאציה וקשיים בתחום המיני, ובכך הוא מספק לבית המשפט תשתית ראייתית כמותית ומקצועית לגבי עומק המצוקה הרגשית של הקטין ורמת המסוכנות (Briere, 1996; Gould, Martindale, & Eidman, 2007).

בחינת ייצוגי גוף (קלפי CMPC וטכניקות ציור): המומחה משתמש בכלים כגון קלפי CMPC (מכון סגול, פרופ' לב-ויזל) ובגרסה ייעודית של מבחן הציור "Self-Figure Drawing" (Lev-Wiesel, 1999). מחקרים מראים כי ציורי קטינים שחוו פגיעה פיזית או מינית כוללים ארבעה אינדיקטורים מובחנים (קו פנים, עיניים, ידיים/זרועות ואיברי מין) המאפשרים להבדילם מקטינים שלא נפגעו (Jaroenkajornkij, Lev-Wiesel, & Binson, 2022).

עם זאת, יודגש כי טכניקות הציור וההשלכה אינן עומדות בפני עצמן ככלי אבחוני בלעדי בכותלי בית המשפט, שכן הסתמכות על ציורים בלבד אינה נחשבת למוצר של עקרונות ומתודות מהימנים דיה לביסוס מסקנות משפטיות חלוטות (Martindale, 2001, 2006). השימוש בהן במודל זה נעשה ככלי עזר  שנועד לעקוף חסמי דיווח, לעקוף מנגנוני דיסוציאציה, להפחית חרדה ולעודד ורבליזציה (Verbalization) של החוויה (Lev-Wiesel, 1998; Lev-Wiesel & Liraz, 2007). בכך, הציור מאפשר לקטין להביע את עולמו הפנימי ואת חוויותיו מעבר למגבלות השפה והתקשורת המילולית (Jaroenkajornkij, Lev-Wiesel, & Binson, 2022; Lev-Wiesel, 2007).

עמדה זו עולה בקנה אחד עם הספרות הפורנזית המדגישה כי אין בנמצא נתונים המעידים על כך שפרשנות של ציורים או משחק היא מהימנה ותקפה דיה כדי לבסס עליה בלבד מסקנות משפטיות (Martindale, 2006). לפיכך, במודל זה הציורים משמשים כלי משלים בלבד המסייע למומחה לגבש "התרשמות כוללת" ולהבחין בין חוויה חושית אותנטית המעוגנת בזיכרון לבין "תכנים מדוקלמים ומנותקים" הנובעים מהסתה או מהשפעה סביבתית.

אמצעי המחשה, משחק והשלכה (בובות אנטומיות, דיאגרמות וטכניקות משחק): בהתבסס על המתודולוגיה של פרופ' תומאס ליון (Lyon, 2012), המומחה עושה שימוש בבובות אנטומיות ובדיאגרמות של הגוף כאמצעי עזר ייעודי לחשיפת סוד הפגיעה. שילוב של טכניקות משחק (Play) – כגון שימוש בצעצועים קטנים המצטרפים לדמיונו של הילד או "משחק השרבוט" (Squiggle game) המאפשר יצירת דיאלוג ראשוני (Winnicott, 1965), נועד לעודד ורבליזציה (Verbalization), להפחית התנגדות ובושה בקרב ילדים צעירים ולסייע למומחה לגבש "התרשמות כוללת" בדבר עולמו הפנימי של הקטין.

בדומה לטכניקות הציור, יודגש כי אמצעים אלו אינם עומדים בפני עצמם ככלי אבחוני בלעדי בכותלי בית המשפט. הספרות הפורנזית מזהירה כי אין בנמצא עדות מחקרית לכך שאינפרנסיות (הסקים) המבוססות על תצפיות משחק או מיקומי בובות הן "מוצר של עקרונות ומתודות מהימנים" דיה לצורך ביסוס מסקנות משפטיות (Martindale, 2006). בהתאם, המומחה משתמש באמצעים אלו ככלים מסייעים בלבד  שנועדו להקל על הדיווח המילולי, תוך הכרה במגבלות התוקף והמהימנות שלהם כראיה עצמאית (Martindale 2001, 2006)

תמונות ואלבומים משפחתיים: שילוב טכניקות של פוטותרפיה (PhotoTherapy; Weiser, 2010) וראיונות מבוססי תצלומים (Photo Elicitation Interview – PEI) מאפשר למומחה לחקור דינמיקות משפחתיות מורכבות דרך צילומים אישיים ואלבומים משפחתיים. כלי זה, כחלק ממערך הערכה המבוסס על הצלבת נתונים (Convergence), מסייע בביצוע ההבחנה המבדלת ההכרחית בין פגיעה ממשית לבין מצבי ניכור הורי או סרבנות קשר  הנובעת מהקונפליקט ההורי. המטרה היא להבחין בין ייצוגים של זיכרון חושי אותנטי לבין "תכנים מדוקלמים ומנותקים" העלולים להופיע במצבי הסתה והשפעה סביבתית.

מודל "עץ ההחלטות" להבחנה מבדלת (Drozd & Olesen) זהו נדבך מרכזי באבחון הפורנזי המשלים המפורט במודל זה, הוא אימוץ "עץ ההחלטות" (Decision Tree) שפיתחו לסלי דרוזד וננסי וויליאמס אולסן. כלי מתודולוגי זה נועד לסייע למומחים ולבית המשפט לנווט בתוך מציאות ראייתית מורכבת שבה מועלות טענות צולבות בדבר פגיעה בקטין מחד גיסא, וניכור הורי מאידך גיסא. המודל המוצע דוחה חשיבה דיכוטומית המניחה כי בסכסוכי משמורת קיימת בחירה בלעדית בין "אלימות" לבין "ניכור". המציאות הראייתית היא לרוב מורכבת ומחייבת "חשיבה רב-משתנית", שכן ייתכנו מצבים "היברידיים" שבהם קיימת אלימות ממשית המצדיקה ניתוק קשר, אך במקביל מתקיימת דינמיקה של ניכור או השפעה חריפה, הסתה מצד ההורה השני. המומחה מחויב להימנע מ"הטיית אישור" ואינו יכול להפסיק את הליך הבדיקה עם מציאת אינדיקטור יחיד. גילוי סימנים של השפעה זרה או ניכור אינו מוציא מכלל אפשרות קיומה של אלימות או פגיעה בבסיס הסכסוך, ולהיפך – קיומה של פגיעה אינו שולל בהכרח התנהגויות מנכרות, מסיתות מצד ההורה המדווח.

על כן, על המעריך לבחון את כל ההיפותזות באופן סימולטני ושיטתי, מתוך הכרה בכך שהסברים שונים לקושי בקשר יכולים "לדור בכפיפה אחת" ולהשפיע במשותף על מצבו הרגשי של הקטין. גישה זו מעלה את הערך הראייתי של חוות הדעת ומבטיחה כי בית המשפט לא יפסח על סכנות ממשיות בשל קיומה של דינמיקה משפחתית מורכבת.

עקרונות המודל המיושמים בעבודת המומחה הפורנזי: קדימות לבטיחות והערכת סיכונים: בטרם צלילה לעומק הדינמיקה המשפחתית, המומחה מחויב לבחון האם הקטין מצוי בבטיחות פיזית ורגשית מיידית. שלב זה כולל בדיקת בסיס הכולל – האם התנהגות הקטין תואמת גיל ושלב התפתחותי, והאם קיימים אינדיקטורים למסוכנות גופנית ממשית המחייבת הגנה?

בנייה ובחינה של היפותזות מרובות: המומחה נדרש לחקור שלוש קטגוריות מרכזיות להסבר הקושי בקשר:  (1) התנהגות התפתחותיות נורמטיביות, טבעית תואמת גיל. (2) הורות לקויה, הכוללת סגנון הורי נוקשה מדי, רפוי או נעדר; ו-(3) התעללות (Abuse), הכוללת אלימות פיזית, מינית, הזנחה או חשיפה לאלימות בין-הורית. בחינה זו מבטיחה כי המומחה לא יילכד ב"הטיית אישוש" המייחסת כל סרבנות קשר להסתה בלבד.

דיוק טרמינולוגי ככלי אבחוני: דרוזד ואולסן מדגישות כי השימוש במונח "ניכור" (Alienation) שמור אך ורק למקרים שבהם הקטין דוחה הורה ללא הצדקה ריאלית. לעומת זאת, במצבים שבהם קיימת פגיעה ממשית, הדחייה מוגדרת כ – "התנכרות" – תגובה רציונלית ומוצדקת של הקטין להורה הפוגע. אבחנה זו קריטית למניעת מצבים בהם קטינים מוחזרים בכפייה לידי הורה פוגע תחת האצטלה של "טיפול בניכור".

זיהוי "פגיעה מכוונת בקשר" (Sabotaging) מול "הורות מגוננת שאינה יעילה": המודל מסייע להבחין בין הורה פוגע המבצע "פגיעה מכוונת בקשר" בקשר של הקטין עם ההורה השני כדי להסוות את פגיעתו, לבין הורה מדווח (לרוב הקורבן לאלימות) הפועל מתוך חרדה כנה לקטין. במקרה האחרון, התנהגות ההורה עשויה להיראות כמנכרת אך היא מוגדרת כ – "הורות מגוננת שאינה יעילה", הנובעת מחוסר אונים ומפחד מהתוקף.

אינטגרציה של משתני קטין והורה: האבחון הפורנזי בוחן כיצד משתני הקטין (גיל, טמפרמנט, טראומות עבר) משתלבים עם משתני ההורה (סגנון הורות) כדי להבין את עומק השפעת האירועים על הקטין.

שילוב עץ ההחלטות במודל המומחה הפורנזי בבקשות לצווי הגנה מעלה את הערך הראייתי של חוות הדעת, שכן הוא מאפשר לבית המשפט לקבל תמונה רב-ממדית המבחינה בין זיכרון חושי אותנטי לבין השפעה סביבתית, ובכך מממש את עיקרון טובת הילד בצורה המדויקת ביותר.

מינוי המומחה הפורנזי במודל זה מחייב איסוף נתונים רחב ומעמיק ממקורות צד שלישי (Collaterals) לצורך הצלבת נתונים ואימות או הפרכת טענות (Association of Family and Conciliation Courts [AFCC], 2006; Martindale, 2006). המומחה יפנה לצוות החינוכי (מורים, גננות ויועצים) לקבלת מידע אובייקטיבי על תפקוד הקטין, עקביות בהגעה ללימודים וסימני מצוקה רגשית מחוץ לזירה הביתית (מרכוס, 2019). בנוסף, ייאסף מידע רפואי מרופאי ילדים וממסמכים רפואיים לאיתור אינדיקציות גופניות לפגיעה או הזנחה, תוך הסתייעות בכלים לאיתור דיסוציאציה סומטית המצביעה על טראומה (Daphna-Tekoah Lev-Wiesel, Israeli, & Balla, 2019; מרכוס, 2019). לבסוף, המומחה יבחן דוחות משטרתיים ודיווחים קודמים לגורמי חינוך ורווחה כדי לבסס תמונה היסטורית של רמת המסוכנות עוד בטרם החל הסכסוך המשפטי, תוך נקיטת זהירות בפרשנות מסמכים רשמיים שעלולים לתעד גרסאות הורים בלבד (Martindale, 2006; מרכוס, 2019).

סיכום והמלצות

הליך הבקשה לצו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה מהווה, כהגדרת הפסיקה ,"יצור כלאיים" משפטי המטיל נטל הוכחה מוגבר על המבקש בסד זמנים דחוק של "מהירות שיא". ניתוח המקורות והנתונים חושף פער מובנה וקריטי: בעוד שהמערכת המשפטית נדרשת להכריע ב"דיני נפשות ממש" בתוך שבעה ימים, ההורה המדווח ניצב בפני מגבלות מהותיות באיסוף ראיות ישירות, ובתי המשפט נאלצים להכריע על בסיס התרשמות מהסכסוך ההורי ולא על בסיס ממצאים עובדתיים ממוקדים בקטין.

מציאות זו, שבה כ-76% מהתיקים בגין אלימות כלפי קטינים וכ-81% מתיקי עבירות המין נסגרים בשל "חוסר ראיות" בפרקליטות המדינה, יוצרת סיכון כפול.  מחד גיסא, קיימת סכנה להותרת קטינים חשופים לפגיעה ממשית בשל קושי ראייתי טכני, מאידך גיסא, קיים חשש לשימוש לרעה בהליך, להשתלת נרטיב של פגיעה ולפגיעה אנושה בקשר הורה-ילד על בסיס טענות שווא. כפי שעולה מניתוח הפסיקה, בהיעדר אבחון מקצועי מהיר, בתי המשפט עלולים להטיל סנקציות כבדות על הורים מדווחים (כגון חיוב בפיצויים בסך עשרות אלפי שקלים) או לחילופין להפסיק צווי הגנה בטרם עת בטענה שההליך "מיצה את עצמו", מבלי ששאלת הפגיעה התבררה בצורה מקצועית.

לאור האמור, מוצע לאמץ מודל מערכתי של מינוי מומחה פורנזי ממוקד קטין בשלבים המוקדמים של הליך צו ההגנה:

1. מינוי מומחה ייעודי: בית המשפט ימנה מומחה שהכשרתו ספציפית באבחון קטינים בסיכון מיד עם הגשת בקשה הכוללת טענה לפגיעה גופנית או מינית. המינוי יתמקד במתן מענה לשאלה משפטית אחת: האם קיימת אינדיקציה פורנזית לכך שהאירוע הנטען התרחש?
2. מיקוד בקטין בלבד: בניגוד לבדיקות מסוגלות הורית רחבות הלוקות לעיתים בחוסר תקפות מדעית להכרעה דחופה, האבחון הפורנזי יתמקד בקטין בלבד אשר בגינו הוגשה בקשה לצו ההגנה. המטרה היא זיהוי "סימני אמת" והבחנה מבדלת בין חוויה אותנטית לבין "תכנים מדוקלמים ומנותקים" הנובעים מהסתה או מהשפעה סביבתית.
3. שימוש בכלים מהימנים: המודל האבחוני המוצע בהליכי צו הגנה נשען על פרקטיקה מבוססת ראיות (Evidence-Based Practice) ועל עקרונות הערכה פורנזיים מחמירים של רלוונטיות, מהימנות ותקפות (Heilbrun, 2001; Association of Family and Conciliation Courts [AFCC], 2006). מערך הכלים כולל את פרוטוקול ה-NICHD הנחשב ל"סטנדרט הזהב" הבינלאומי להפקת מידע אותנטי מקטינים, לצד שאלונים מתוקפים מחקרית כגון ה-MSDQ לאיתור אינדיקציות סומטיות ודיסוציאטיביות לפגיעה (Daphna-Tekoah et al., 2019) ושאלון ה-TSCC להערכת עומקם של תסמיני טראומה. טכניקות משלימות כגון ציור דמות עצמית (Self-Figure Drawing) ואמצעי המחשה והשלכה משמשות ככלי עזר (Auxiliary Tools) לעיקוף חסמי דיווח ועידוד ורבליזציה, אך אינן מהוות ראיה עצמאית בכותלי בית המשפט (Lev-Wiesel, 1999; Martindale, 2006) לצורך גיבוש הבחנה מבדלת בין פגיעה ממשית (Estrangement) לבין מצבי ניכור הורי (Alienation), המומחה מסתייע ב"עץ ההחלטות" של דרוזד ואולסן (Drozd & Olesen, 2004) ומבצע הצלבת נתונים (Convergence) רחבה מול גורמי רפואה, חינוך ודוחות אכיפה. אימוץ מודל זה יספק לבית המשפט תשתית עובדתית מקצועית, יסיר מההורה המדווח את הנטל הבלתי אפשרי של איסוף ראיות עצמאי, ויבטיח כי עיקרון טובת הילד של המערכת המשפטית וימומש בצורה שוויונית, בטוחה וצודקת. בכך, ימומש עיקרון טובת הילד כשיקול ראשון במעלה, תוך צמצום הפגיעה בזכויות ההורים ובקשר הורה-ילד.

ביבליוגרפיה  

חקיקה ופסיקה:

• חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991
• א"ת (מחוזי י-ם) 3248/01 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, 11.09.2005)
• בש"א (א"ת) 902/99 אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 30.11.1999)
• ה"ט (י-ם) 61190-01-25 ד' נ' מ' (פורסם בנבו, 11.02.2025)
• ה"ט (נצ') 39777-04-12 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 13.05.2012)
• ה"ט (נצ') 36635-10-14 ז.פ' נ' ז.ר (פורסם בנבו, 20.10.2014)
• ה"ט (פ"ת) 72148-02-25 פ' נ' פ' (פורסם בנבו, 30.03.2025)
• ה"ט (ב"ש) 27184-06-23 אלמוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 18.06.2023)
• ה"ט (אשדוד) 55027-01-22 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 03.02.2022)
• תמ"ש (ת"א) 65418-11-19 ג. ג נ' ר. ג (פורסם בנבו, 24.05.2021)

מקורות בעברית:

• אורון (אוסטרי), י' (2001). טובת-הילד, מסוגלות-הורית ושלילת-האב בסיכסוכי הורים על משמורת ילדיהם. רפואה ומשפט, 24, 199-209
• אורון (אוסטרי), י' (2015). שימוש מוטעה בכלי הערכה פסיכולוגיים בקביעת הורה משמורן. המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה
• איזיקוביץ, צ' ולב-ויזל, ר' (2013). התעללות, הזנחה ואלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל: בין שכיחות לדיווח. המרכז לחקר החברה, אוניברסיטת חיפה
• וורגן, י' (2021). אלימות בגירים כלפי ילדים: נתוני אכיפה. ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת
• מדינת ישראל, משרד המשפטים (2011). דו"ח הועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין (ועדת שניט)
• מרכוס, פ' (2019). ניכור הורי וסרבנות קשר: כיצד למנוע כישלון קשר בין ילד להורה. רפואה ומשפט, 51, 154-180
• משרד הרווחה והשירותים החברתיים (2011). מדריך לחקירת ילדים. שירות המבחן לנוער, היחידה לחקירת ילדים וחקירות מיוחדות (פותח על ידי הרשקוביץ, א', כץ, כ', למב, מ' וצור, ר')
• עוזרד, א', הלפרין-קדרי, ר' ופרינץ, א' (2020). סרבנות קשר וניכור הורי: רקע תאורטי, אבחון ושיטות טיפול בראי עיקרון טובת הילד. מרכז רקמן, אוניברסיטת בר-אילן
• פרקליטות המדינה (2024). סיכום נתוני תיקי עבירות מין. משרד המשפטים
• צימרמן, ש' (2005). תופעת ההתעללות והפגיעה המינית. היחידה למניעת התעללות בילדים, שפ"י, משרד החינוך

מקורות באנגלית:

• Association of Family and Conciliation Courts (AFCC). (2006). Model standards of practice for child custody evaluation. Madison, WI: Author.
• Briere, J. (1996). Trauma Symptom Checklist for Children (TSCC). Psychological Assessment Resources.
• Daphna-Tekoah, S., Lev-Wiesel, R., Israeli, D., & Balla, U. (2019). A novel screening tool for assessing child abuse: The Medical Somatic Dissociation Questionnaire-MSDQ. Journal of Child Sexual Abuse, 28(5), 526-543
• Drozd, L. M., & Olesen, N. W. (2004). Is it abuse, alienation, and/or estrangement? A decision tree. Journal of Child Custody, 1(3), 65-105
• Gould, J. W., Martindale, D. A., & Eidman, M. H. (2007). Assessing allegations of domestic violence. Journal of Child Custody, 4(1), 1-35.
• Heilbrun, K. (2001). Principles of forensic mental health assessment. New York, NY: Kluwer Academic/Plenum Publishers.
• Jaroenkajornkij, N., Lev-Wiesel, R., & Binson, B. (2022). Use of self-figure drawing as an assessment tool for child abuse: Differentiating between sexual, physical, and emotional abuse. Children, 9(6), 868.
• La Rooy, D., Brubacher, S. P., Aromäki-Stratos, A., Cyr, M., Hershkowitz, I., Korkman, J., … Lamb, M. E. (2015). The NICHD protocol: A review of an internationally-used evidence-based tool for training child forensic interviewers. Journal of Criminological Research, Policy and Practice, 1(2), 76-89
• Lev-Wiesel, R. (1999). The use of the Machover Draw-A-Person test in detecting adult survivors of sexual abuse: A pilot study. American Journal of Art Therapy, 37(4), 106-112
• Lyon, T. D. (2012). Twenty-five years of interviewing research and practice: Dolls, diagrams, and the dynamics of abuse disclosure. APSAC Advisor, 24(1/2), 15-20
• Martindale, D. A. (2006). Play therapy doesn’t play in court. Journal of Child Custody, 3(1), 77-86
• Martindale, D. A. (2006). Investigating allegations of child sexual abuse: Shortcuts not welcome. In K. Kuehnle & L. Drozd (Eds.), Child custody litigation: Allegations of child sexual abuse (pp. xi-xxxv). New York: Haworth
• Nelson, K., & Fivush, R. (2004). The emergence of autobiographical memory: A social cultural developmental theory. Psychological Review, 111(2), 486-511.
• Stahl, P. M. (1994). Conducting child custody evaluations: A comprehensive guide. Thousand Oaks, CA: Sage
• Weiser, J. (2010). PhotoTherapy techniques: Exploring the secrets of personal snapshots and family albums. PhotoTherapy Centre.
• Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. London: Hogarth Press.נוית שחר נירהוד, עוסקת בהערכה ואבחון קטינים בסיכון, לרבות הבחנה מבדלת בין פגיעה להסתה, ובכתיבת חוות דעת מקצועיות בהקשרים פורנזיים. בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי (M.Ed) והכשרות בפסיכולוגיה פורנזית מארה"ב.