מאמר זה יסקור בעיה מהותית וקריטית הקיימת בהליכים שיפוטיים הנוגעים בטענות לפגיעה מינית בילדים, היא חוסר התמקדות בשאלה המרכזית בתיקי פגיעה מינית בקטינים,  האם הקטין נפגע מינית?

אחת הבעיות המטרידות ביותר בטיפול הנוכחי בתלונות על פגיעה מינית בקטינים היא השגיאה השיטתית והמערכתית באי בדיקת הטענה עצמה ואי בדיקת הילדים המעורבים. כאשר עולה טענה לפגיעה מינית, המערכת המשפטית נוטה להסיט את המיקוד לכיוונים אחרים בהם הדגש על ההורים, ולא על הילדים, כגון בדיקת מסוגלות הורית או הערכות פסיכולוגיות של המבוגרים המעורבים. בתהליך זה, הטענה המקורית והקריטית – האם אכן התרחשה פגיעה מינית בילד – נותרת לעתים קרובות ללא בדיקה מעמיקה ומקצועית. הילדים עצמם, שהם במרכז הפרשה ואמורים להיות במוקד הדאגה והחקירה, אינם נבדקים באופן מקיף על ידי מומחים בתחום הפגיעה המינית בילדים.
תופעה זו לא רק מסכנת את שלומם של הקטינים, אלא גם מערערת את עצם תכלית ההליך
המשפטי – חשיפת האמת והגנה על הפגיעים ביותר בחברה.

בתי המשפט נוהגים לעתים קרובות לשלוח את ההורים לבדיקת מסוגלות הורית כאשר עולה טענה לפגיעה מינית בקטין. אולם, גישה זו מעוררת מספר בעיות משמעותיות. ראשית, בדיקות אלו מתמקדות בהורים ולא בילד שלכאורה נפגע, מסיטות את תשומת הלב מהשאלה המרכזית – האם התרחשה פגיעה מינית. שנית, המבחנים הפסיכולוגיים המשמשים להערכת מסוגלות הורית אינם בהכרח תקפים או מהימנים בהקשר של פגיעה מינית בילדים. מבחנים אלה לא תוכננו לזהות או לשלול פגיעה מינית, ואין ביכולתם להעיד באופן ישיר האם הילד אכן נפגע מינית או לא. יתרה מזאת, הסתמכות על בדיקות אלו עלולה ליצור תחושה מוטעית של ביטחון או להוביל להחלטות שגויות, כאשר תוצאות הבדיקה משמשות כתחליף לחקירה מעמיקה של הטענות עצמן. הפניית משאבים ותשומת לב לבדיקות מסוגלות הורית במקום לבדיקה ישירה של הילד והטענות לפגיעה, מהווה הסחת דעת מסוכנת שעלולה להותיר ילדים בסיכון ללא הגנה מתאימה, שהרי מחד גם הורה שמפגין דפוס של אפשרות לפגיעה מינית, לא בהכרח ביצע פגיעה, ומאידך, ילד שנפגע מינית, לא בהכרח שחווה פגיעה דווקא מהורה שנבדוק, או הורה שלא מפגין בבדיקה סממנים של פוגען מינית, הדבר לא ישלול מצב בו ארעה פגיעה.

ריבוי גורמים מעורבים ללא מענה לשאלה המרכזית
התהליך המשפטי הנוכחי בתיקים בהם עולה טענה או חשד לפגיעה מינית בקטינים מאופיין בריבוי גורמים מעורבים, אך באופן פרדוקסלי, דווקא ריבוי זה מחטיא את המטרה העיקרית. בית המשפט בדרך כלל מערב שורה ארוכה של אנשי מקצוע: עו"ס הנדרשת לכתוב תסקיר על המשפחה כולה, מומחה ממונה לבדוק מסוגלות הורית ולעיתים קרובות גם לבחון את סוגיית הניכור ההורי שלרוב נטענת כמענה לטענת הפגיעה המינית, אפוטרופוס לדין המתמנה כמעט באופן אוטומטי, וילד שנשלח לחקירה אצל עו"ס מטעם יחידת הסיוע, שאינה מומחית או מוסמכת לקבוע פגיעה מינית, ולחקירה מצולמת ע"י חוקר ילדים, שבה גם עצם הצילום מלחיץ את הילד, כאשר רוב הילדים אינם משתפים פעולה, וממילא אין החוקר עושה שימוש בכלים מחקריים מוכחים ומתוקפים לאבחון פגיעות מיניות בילדים, ואף אין לו הכשרה לשימוש בכלים אלו. לעיתים, אף השופטים עצמם פוגשים את הילד בלשכתם. כתוצאה מכך, הילדים וההורים עוברים סדרה ארוכה ומתישה של תשאולים וחקירות. אולם, באופן מטריד, כל החקירות והבדיקות הללו אינן מתמקדות בשאלה המרכזית והקריטית ביותר: האם אכן התרחשה פגיעה מינית בילד.
התהליך המסורבל הזה לא רק שאינו מספק מענה לשאלה החיונית, אלא אף עלול לגרום נזק נוסף לילד על ידי חשיפתו החוזרת לתשאולים מרובים, ולעכב את הטיפול המיידי הנדרש במקרים של פגיעה אמיתית, בנוסף עלות המומחים הינה גדולה ולמעשה לא פעם כל סכום כסף שיצא על מומחה (מיותר) יגזל מרווחת הילד. יתרה מזאת, הפיזור של האחריות בין גורמים כה רבים עלול ליצור "אפקט הצופה מן הצד", כאשר כל גורם מניח שהאחר יטפל בשאלה המרכזית, וכך היא נותרת ללא מענה. בית המשפט יכיר את המשפחה מבפנים ומבחוץ, מלמעלה ומלמטה אך לא יתקבל מענה ספציפי לשאלה האחת והחשובה ביותר. כך לדוגמא, דווקא אצל אחד השופטים המוערכים ביותר בעולם זה, בתיק תלה"מ 44950-12-18 ד.פ. נ' מ.ב. כב' השופט זגורי מינה מספר רב של מומחים ומרוב עצים, לא רואים את היער "מיניתי לילדים בהליכים השונים אפוטרופא לדין. כן מונו עו"ס לסדרי דין, עו"ס לחוק הנוער ,פסיכולוגים קליניים )ראו: תמ"ש ,(1689-04-15 פסיכיאטר ילדים, ומומחית לסרבנות קשר (ראו ההליך הנוכחי(  הוריתי על כינוס ועדה מיוחדת רבת משתתפים לבחינת דרכי הטיפול (החלטה מיום  (5/4/2015". ולבסוף לאחר ריבוי מומחים לילדים ולהורים, הוצאת עשרות אלפי שקלים כב' השופט זגורי פסק  "זה המקום לציין כי לשאלת בית המשפט השיבו שני המומחים כי על סמך בדיקותיהם והנתונים שהוצגו להם הרי שהם לא
נפגעו פיזית מהאב, והוא אינו אב מתעלל". אך לא נענתה השאלה המרכזית – האם הילדים נפגעו מינית או לא.
דוגמא נוספת, התנהלות בית המשפט בתיק תלה"מ 42605-07-18 כ.ב.א נ' ג.מ.א מדגימה כיצד המערכת המשפטית מאבדת את המטרה העיקרית שמול עיניה. בתיק זה, למרות מעורבותם של ארבעה גורמים מקצועיים שונים – עו"ס, מרכז קשר, מטפלת דיאדית ומומחה למסוגלות הורית – אף לא אחד מהם בדק את הילדה עצמה באופן מקיף. המומחה שמונה התמקד באב וקבע כי "לא קיימת בעייתיות נפשית שמצדיקה את ניתוק הקשר בין הקטינה לבינו וכי יש לו יכולת להעניק לה ביטויים של חמימות, אהבה, וקבלה חיובית ללא תנאי". אפילו כאשר המומחה זיהה דגל אדום בציינו כי "הקטינה משתוקקת לקשר אבהי, אך היא מנועה/חסומה מלפתח קשר מסוג זה עם אביה", לא הוביל הדבר להפניית הילדה לבדיקה מקצועית וספציפית. במקום זאת, המערכת המשיכה להסתובב במעגלים, לערב גורם טיפולי אחר גורם טיפולי, בעוד הילדה עצמה – שאמורה להיות במרכז – נותרה ללא בדיקה יסודית שתברר את מצבה הרגשי ואת סיבת החסימה בקשר עם אביה.

החלטות שיפוטיות ללא בדיקה מעמיקה
בניגוד למקרים בהם מעורבים גורמים רבים מדי, קיימת תופעה מדאיגה לא פחות בקצה השני של הספקטרום. ישנם שופטים שבוחרים שלא למנות מומחים כלל, ומקבלים החלטות המבוססות אך ורק על סמך התרשמותם האישית מהצדדים בדיון. במקרים אחרים, שופטים עשויים לפסוק כי הצד שהעלה את טענת הפגיעה המינית לא הרים את נטל ההוכחה, וזאת מבלי לערוך בדיקה מעמיקה של הטענות. גישה זו מסוכנת באותה מידה כמו הגישה המערבת יותר מדי גורמים, שכן היא עלולה להוביל להחמצת מקרים אמיתיים של פגיעה מינית בילדים. אם אכן הטענה לפגיעה נכונה, הילדים עלולים להמשיך ולהיפגע כתוצאה מהחלטה שיפוטית שהתקבלה ללא בדיקה מקיפה ומקצועית. יתרה מזאת, גישה זו מתעלמת מהמורכבות הרבה הכרוכה בזיהוי וחקירה של פגיעות מיניות בקטינים, ומהקושי הרב העומד בפני הקורבנות להוכיח את הפגיעה, במיוחד כאשר מדובר בילדים צעירים או בפגיעות שהתרחשו בעבר הרחוק. חוסר האחידות בין גישות שיפוטיות אלו – מחד גיסא ריבוי מומחים ומאידך גיסא היעדר כל בדיקה מקצועית, מצביעה על אי קיומו של פרוטוקול בדיקה על פיו ינהג שופט. כך למשל, בתיק ה"ט 10024-05-24  פלוני נ' פלוני בפני כב' השופטת אפרת ונקרט, האב הגיש בקשה לצו הגנה בטענה לחשש כי אחיה של גרושתו, גבן כבן 40 החי עם הוריו, פוגע מינית בבנותיו בנות ה– 6 ובת ה- 10. "האב רואה בהתנהגות XX פגיעה מינית המהווה סכנה לבנות בעת שהן שוהות עמו או בקרבתו. בית המשפט ששמע את הבקשה במעמד צד אחד האזין לשתי הקלטות של הבנות XXX כבת 6 וXXX בת ה-10, לאור חומרת המעשים הנטענים ניתן הצו שפורט לעיל ונקבע בפניי דיון במעמד הצדדים כבר למחרת". כב' השופטת התייחסה ברצינות לטענות האב וזימנה את הצדדים לדיון הוכחות שכלל חקירות והקשבה להקלטות בהן הקטינות מספרות כיצד הדוד נוגע בהן בצורה מינית. אך כל זאת לא שכנע את כב' השופט לשלוח את הקטינות לבדיקה ופסקה " לאחר ששמעתי את ההקלטות באולם, שמעתי את חקירת הצדדים  שחקירתם התבקשה ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי המבקש לא הרים את הנטל הדרוש ולא הוכיח כי מתקיימות עילות המצדיקות מתן צו הגנה, ולפיכך מצאתי לדחות את הבקשה". כל בדיקה ממוקדת בילדים, למרות שאלו בגילאים בהם הם מסוגלים לבטא את עצמם, ואשר בהם אבחונים מסודרים יתנו מענה ברור, לא נערכה. חולשה מהותית נוספת בהליכי בחינת חשדות לפגיעה מינית בקטינים היא הסתמכות על בדיקות חלקיות וחסרות, תוך התעלמות מהצורך בהערכה מקצועית מקיפה. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בתיק ה"ט 2542-10-22 אלמונית נ' פלוני, גם שם כב' השופט שלמה אלבז הכריע בסוגיה רגישה של פגיעה מינית בהסתמך על עדויות ופרוטוקולים בלבד, ללא הפניה לבדיקה מקצועית מקיפה. השופט קבע כי "לאחר עיון מדוקדק בראיות שנתקבלו בתיק זה ובכלל זה בעדויות המבקשת ואמה בבית משפט זה ובמשטרת ישראל, בעדויות שבתיק הפלילי, הכולל בין היתר את חקירת הילד ומסקנות חוקרת הילדים, תוך סינתזה ביניהם… הגעתי למסקנה שהמשיב אינו מסכן את הילדים". החלטה זו מדגימה כיצד מערכת המשפט מסתפקת בכלים מוגבלים – חקירת ילד אחד בלבד ועדויות – במקום להורות על בדיקה מקצועית מקיפה הכוללת שימוש במגוון כלים מהימנים ומתוקפים בישראל הכוללים ציור, קלפים, משחק  ובדיקת כלל הילדים במשפחה. הסתמכות על בדיקה חלקית כזו מסכנת את טובת הילדים ועלולה להוביל למסקנות שגויות בעניין כה חמור, לו השלכות על המשך חיי הילדים.

פסקי הדין לעיל ופסקי דין נוספים מדגישים את הצורך הדחוף בפרוטוקול אחיד ומקצועי לטיפול בתיקים בהם קיימת טענה לפגיעה מינית בילדים, שיבטיח כי כל טענה לפגיעה מינית בקטין תיבדק ביסודיות על ידי מומחים מתאימים, תוך שמירה על האיזון העדין בין הצורך בבדיקה מקיפה לבין הרצון להימנע מטראומה נוספת לילד.

בעיה נוספת מתעוררת כאשר בית המשפט מורה על בדיקת החשד לפגיעה מינית ואותו מכון או צוות מומחים בודק תחילה את ההורה החשוד בפגיעה ומגיע למסקנה שההורה אינו מסוכן מינית, ולאחר מכן נשלחים אל אותו מומחה הילדים לבדיקת קיומה של פגיעה, שכן נוצרת הטיה מובנית. המומחה, שכבר גיבש עמדה לגבי ההורה, עלול להיות "כבול" למסקנתו הראשונית ולהתקשות לזהות סימני פגיעה בילדים, שהרי הדבר יסתור את קביעתו המוקדמת. כדי למנוע הטיה זו ולהבטיח בדיקה אובייקטיבית ומקצועית, חיוני שבית המשפט יורה על ביצוע הבדיקות אצל מומחים שונים ובלתי תלויים, סדר הבדיקות והזיקה בין המומחים הבודקים הם קריטיים להבטחת אובייקטיביות תהליך ומסקנות האבחון. כך, כל מומחה יוכל לבחון את הנושא שבתחום מומחיותו ללא השפעה של מסקנות קודמות, ולהגיע לממצאים המשקפים את המציאות באופן מדויק יותר ולטובת הילד.

התמקדות בשאלה המרכזית: האם הילד נפגע מינית?
המפתח לשיפור משמעותי בטיפול בתלונות על פגיעה מינית בקטינים טמון בפשטות, במקצועיות ובמיקוד. כאשר עולה טענה לפגיעה מינית, המערכת המשפטית צריכה להתמקד אך ורק בשאלה המרכזית והקריטית: האם הילד אכן נפגע מינית. אין צורך במינוי שורה ארוכה של מומחים, באבחונים ארוכים, חודרניים, מתישים ויקרים, או בבדיקות מסוגלות הורית שאינן רלוונטיות לשאלה המרכזית. במקום זאת, יש לפנות ישירות למומחים בתחום הפגיעה המינית בילדים, אשר יבצעו בדיקה ממוקדת ומקצועית של הילד עצמו.
גישה זו תביא מספר יתרונות משמעותיים;
1.  מהירות: צמצום משמעותי בזמן הטיפול בתלונה.
2.  דיוק: התמקדות במומחים הרלוונטיים ביותר לסוגיה.
3.  הפחתת טראומה: הימנעות מחשיפת הילד לתהליכים מיותרים ומתישים.
4.  יעילות כלכלית: חיסכון בעלויות של מינוי מומחים מרובים.
5. בהירות משפטית: קבלת תשובה ברורה לשאלה המרכזית בתיק. יישום
גישה זו ידרוש שינוי בתפיסה המשפטית ובפרוטוקולים הקיימים, ככל וקיימים, אך הוא חיוני להגנה אפקטיבית על ילדים מפני פגיעה מינית ולמניעת המשך פגיעה במקרים אמיתיים.

אנלוגיה – בדיקת ההורים במקום הילדים
דמיינו מצב שבו הורה מביא את ילדו לחדר המיון ואומר לרופא שהילד סובל מכאבי בטן חזקים. במקום לבדוק את הילד, הרופאים מחליטים לערוך סדרה של בדיקות מקיפות להורים: הם בודקים את לחץ הדם שלהם, את רמות הכולסטרול, ואפילו שולחים אותם לצילומי רנטגן. הרופאים מתווכחים ביניהם האם ההורים בכושר מספיק, האם התזונה שלהם מאוזנת, ואם יש להם היסטוריה משפחתית של מחלות כרוניות. בינתיים, הילד ממשיך לסבול מכאבים, ללא כל בדיקה או טיפול. זוהי
בדיוק הסיטואציה שאנו עדים לה במערכת המשפט כאשר עולה טענה לפגיעה מינית בקטין.
במקום להתמקד בילד ולבדוק האם אכן הייתה פגיעה בו, המערכת מפנה את מרב תשומת הלב והמשאבים לבדיקת ההורים: המסוגלות ההורית שלהם, מצבם הנפשי, ואפילו היחסים ביניהם. כל זאת בזמן שהשאלה המרכזית – האם הילד נפגע – נותרת ללא מענה, כאשר לעיתים יסתבר כי הפגיעה היא כלל מאדם אחר, או קרוב משפחה אחר, ולא ממי מההורים. כפי שאף רופא לא היה מטפל בכאבי בטן של ילד על ידי בדיקת ההורים, כך גם מערכת המשפט חייבת להתמקד בבדיקה ישירה של הילד ושל טענת הפגיעה, ולא להסיט את המבט לנושאים משניים שאינם עונים על השאלה המרכזית .

חריגה מסמכות מקצועית – פגמים במינוי מומחים בבתי המשפט
בית המשפט נוטה למנות מומחים שאינם דוקא מחזיקים בהכשרה המקצועית הנדרשת לביצוע הערכות מורכבות ורגישות, אלא מוכרים מהעבר לאותו מותב היושב בדין, ואילו המומחים אינם מודיעים לבית המשפט כי אינם אוחזים בידע מקצועי דיו בכדי להשיב לשאלת בית המשפט, שכן פרנסתם על מנויו אותם. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בתיק ה"ט 14779-03-23, שנדון בפני כב' השופטת עינת גלעד משולם. בתיק זה, בית המשפט הסתמך על חוות דעת שנערכה על ידי עובדת סוציאלית, תוך שהשופטת מציינת כי זו "חוות דעת מפורטת מנומקת, נרחבת ויסודית בת 20 עמודים". אולם, למרות היקפה של חוות הדעת, העו"ס עצמה מודה במגבלות הכשרתה באומרה "מההתרשמות שלי ואני לא פסיכיאטרית", ובכל זאת ממשיכה לקבוע קביעות מקצועיות בנוגע למצבו הנפשי של האב. יתרה מזאת, הסתמכות על  "שיח עם קרימינולוגית קלינית" שכלל לא בדקה את האב באופן ישיר, אינה יכולה להוות תחליף להערכה מקצועית מעמיקה. עובדת סוציאלית, חרף ניסיונה, אינה מוסמכת לבצע הערכות מסוכנות מינית או לקבוע קביעות פסיכיאטריות, וההסתמכות על חוות דעת כזו מהווה חריגה מהותית מעקרונות המקצועיות הנדרשים בהליכים משפטיים כה רגישים ואף מסוכנים לקטינה.

ד"ר יואל שפרן, קרימינולוג קליני מומחה מסביר במאמרו – "הערכת מסוכנות בהשוואה לכלי הערכה אחרים" (לא פורסם) – "הערכת מסוכנות חייבת להתבצע באמצעות כלים ייעודיים להערכת מסוכנות, ולא על ידי כלים אחרים כמו אבחון פסיכודיאגנוסטי, תסקירים או בדיקות פסיכיאטריות. כאשר לא נעשה שימוש בכלים אלו, הערכת המסוכנות אינה שלמה ואינה מדויקת. מחקרים תומכים בכך שיש חובה להשתמש בכלים ייעודיים ומובנים להערכת מסוכנות בצורה ספציפית ומתאימה, על מנת להבטיח את דיוק ההערכה ואת איכות הטיפול (Ayhan & Üstün, 2021; Chaimowitz et al., 2020; Graney et al., 2020)".

לסיכום:
מאמר זה מאיר סוגיה קריטית במערכת המשפט: חוסר של פרוטוקול מובנה ומסודר לבדיקת מצבים של טענות לפגיעה מינית בילדים, אשר גורם לפער בין מינוי עודף של מומחים לבין היעדר בדיקה מקצועית ממוקדת כשעולות טענות לפגיעה מינית בילדים. הניתוח מצביע על שתי בעיות מרכזיות: האחת, נטייה להסתמך על ריבוי מומחים במקום לערוך בדיקה יסודית של הטענות עצמן, והשנייה, מינוי מומחים שאינם מוכשרים לבצע את הבדיקות הנדרשות. המאמר מדגיש את החשיבות הקריטית בהתאמת סוג הבדיקה והמומחה המבצע לטענות הספציפיות העולות בתיק. הבחנה קריטית: אבחון מול טיפול. בבואנו לשנות את הפרוטוקול הטיפולי-אבחוני בתיקי פגיעה מינית בקטינים, חיוני להדגיש את ההבדל המהותי בין טיפול לאבחון. אלו הן שתי דיסציפלינות נפרדות, הדורשות מיומנויות והכשרה שונות. בעוד שמטפל מיומן עשוי להיות מצוין בהענקת תמיכה רגשית וכלים להתמודדות, אין זה אומר בהכרח שהוא מוכשר או מנוסה דיו בביצוע אבחון מדויק של פגיעה מינית. אבחון דורש מערכת כישורים ייחודית, הכוללת יכולת לזהות סימנים עדינים, להבין דינמיקות מורכבות, ולהבחין בין תסמינים שונים שעלולים לנבוע ממגוון מקורות. לפיכך, חיוני שבמסגרת הפרוטוקול החדש, ילדים יופנו למאבחנים שהתמחו ספציפית באבחון פגיעות מיניות בקטינים. מאבחנים אלו צריכים להיות בעלי הכשרה ייעודית, ויכולת לספק חוות דעת מקצועית ואובייקטיבית שתשרת את טובת הילד ואת מערכת המשפט. רק באמצעות הבחנה ברורה זו בין טיפול לאבחון, והפניית הילדים למומחים המתאימים, נוכל להבטיח שהשאלה המרכזית – האם הילד נפגע מינית – תקבל מענה מדויק ומקצועי, ובכך לשפר משמעותית את ההגנה על ילדים במערכת המשפט. כמי שהמתמחה בבדיקת ילדים ונוער במקרים של חשד לפגיעה מינית, אדגיש את החשיבות של שימוש בכלים בעלי תוקף מחקרי לבדיקת טענות אלו, למול הילדים עצמם. גישה זו מבטיחה הערכה מקצועית, מדויקת ואובייקטיבית, המשרתת את טובת הילד. לאור הממצאים שהוצגו במאמר, נדרשת לדעתי חשיבה מחודשת על הטיפול במקרים של טענה לפגיעה מינית בקטינים, ובניית פרוטוקול אבחון מסודר על פיו ינהגו בתי המשפט, אשר יתייחס גם לאופן מינוי המומחים במערכת המשפט, תוך שימת דגש על התאמת המומחיות לסוג הבדיקה הנדרשת.

מאת: נוית שחר נירהוד, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה פורנזית, כותבת חוות דעת לבית המשפט ועוסקת באבחון ילדים כשעולה טענה לפגיעה והתעללות. אוקטובר 2024