מחקרים אמפיריים מראים כי הטיה קוגניטיבית עלולה באופן לא מודע לעוות עדויות וראיות לכלל הגעה למסקנות ופרשנויות שגויות של שופטים או בשלב הדיון, פסק הדין או גזר הדין בבית המשפט. מאמר זה בוחן כיצד היוריסטיקה הקוגניטיבית משפיעה קבלת החלטות שיפוטיות שגויות ואף מסוכנות.

הטיות קוגניטיביות והטיית האישוש הנדונה במאמר זה מראה את הסיכון הפוטנציאלי לאיכות ואובייקטיביות של השיפוט גם כשהשופט הינו מקצועי, בעל הכשרה  ובעל ניסיון רב שנים במערכת השפיטה.

מטרת מאמר זה היא להעלות למודעות את ההטיות הקוגניטיביות המשפיעות על שופטי בתי המשפט כמקבלי החלטות. בחלקו האחרון של המאמר יועלו הצעות לדרך הטובה ביותר כדי להימנע ולמזער את ההשפעות של הטיות קוגניטיבית, במיוחד בתוך בתי המשפט (יוריסטיקות הן:כללי אצבע או שיטות מקוצרות לקבלת החלטות או פתרון בעיות הכוללות אסטרטגיות חשיבה מהירות ויעילות שאנשים משתמשים בהן כדי לפשט תהליכי קבלת החלטות מורכבים .דרכי חשיבה אינטואיטיביות שעוזרות לאנשים להגיע לפתרונות או מסקנות במהירות, אך לא תמיד בדיוק מרבי. יוריסטיקות הן חלק חשוב בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובתיאוריות של קבלת החלטות. הן מאפשרות לאנשים בכלל, ולשופטים בפרט, לקבל החלטות מהירות במצבים של אי-ודאות או מידע חלקי, אך לעתים הן יכולות להוביל להטיות קוגניטיביות ולטעויות קשות בקבלת ההחלטות. דוגמאות נפוצות ליוריסטיקות של שופטים בבתי המשפט הן: יוריסטיקת הייצוגיות – שיפוט על פי דמיון למקרה טיפוסי. יוריסטיקת העיגון – התבססות על מידע ראשוני כנקודת התייחסות להחלטות עתידיות.

פסקי דין שונים במערכת המשפטית מראים כי מקבלי החלטות שיפוטית כגון שופטים ורשמים, יכולים להיות מושפעים מהטיות קוגניטיביות למרות הידע המשפטי הרב שלהם, ההכשרה והניסיון שלהם. הטיה קוגניטיבית בכלל והטיית האישוש בפרט, הינה הטיה מוכרת אשר נחקרה רבות בפסיכולוגיה ותוארה כנטייה והעדפה המשפיעה על חשיבה אנושית, תפיסה ושיפוט. הטיה קוגניטיבית כרוכה בהשפעות לא מודעות או לא מכוונות על החלטות שאנשים עושים בחיי היום יום שלהם. הבעיה היא כששופט מושפע מהטיות מודעות או לא מודעות והטיות אלה משפיעות על החלטות שיפוטיות הרות גורל, אשר למעשה משפיעות על בעלי הדין ולא על השופט עצמו. שופטים לעיתים לא מצליחים להפריד את עצמם מההליך שלפניהם ולהסתכל על התיק ממעוף הציפור, ולמעשה מאפשרים לדעות האישיות ולחוויות החיים שלהם להשפיע על ההחלטות השיפוטיות שהם עושים, אף ללא שהם מודעים לכך. הטיה שיפוטית, במיוחד בהקשר של הטיה האישוש, גורמת להטיה בנקודות המבט של השופטים המכניסים תכנים כגון פוליטיקה, גזע, מין, דת וכו' המשפיעים על החלטותיהם, ללא שהם כלל מודעים להשפעה זו. "בית המשפט העליון  קבע כי "ניהול משפט אינו רק זכות אלא אף חובה מכוח המינוי לשיפוט. ואכן, הסמכות לדון היא גם החובה לדון (ראו ע"א 2990/15 פלונית נ' פלונית (4.6.15)). כללי הפסלות נועדו להבטיח שפיטה חסרת פניות הנעדרת עניין אישי (מאיר שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט 87, 88, 103 (1987) (להלן שמגר). טענת פסלות נוגעת ללב ליבו של ההליך השיפוטי, לטהרו, לאובייקטיביות שלו וליושרת השופט; משנתמנה לשפיטה, מתחייב השופט "לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" (סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה), דיני הפסלות עניינם, איפוא, באמון הציבור במערכת השפיטה ובחיזוקו המתמיד של אמון זה. לפסילת שופט יש, כמובן השלכות על השופט עצמו, על האינטרס הציבורי, על האמון במערכת השפיטה, וכמובן על האינטרס של הצדדים להליך (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 257 (2006), להלן מרזל; מ' בן-דרור "כיצד קובעים כללים להתנהגות שופטים?" המשפט ח' 405, 414 (2003)) רע"א 5539/15 מרקוס אנריקה לנדה נ. גד ורקשטל (19.11.2015).

בית המשפט העליון חזר והדגיש כי הרעיון של חוסר משוא פנים הוא בסיסי לאובייקטיביות וללגיטימיות של כל הליכים משפטיים. חוסר משוא פנים הוא תקן התנהגות שעל שופטים לדבוק בעת כתיבת פסק דין ולהסתמך על עובדות המקרה, ראיות סותרות ולהחיל את העקרונות הרלוונטיים של החוק. השופט חייב להיות הוגן ופסקי הדין וההחלטות שלו צריכים להיות אתיות ללא השפעת הטיות ודעות קדומות.

הטיות קוגניטיביות כוללת תהליכים רבים אך מאמר זה לא מנסה לדון בכל התהליכים אלה, אלא מתמקד בהטיה קוגניטיבית ספציפית המשפיעה בקשר ישיר להחלטות שיפוטיות, היא הטיית האישוש. הטית האישוש באה לידי ביטוי בהחלטות המתקבלות במצבים שונים המעודדים הסתמכות על מידע חלקי במקום על כל המידע הרלוונטי שניתן היה להשתמש בו בקבלת החלטות מושכלות ומדויקות למקרה שלפני השופט.

תפקיד השופטים שמונו הינו לנהל את בית המשפט ולנהל את המשפט על פי החוק, הפסיקה הרלוונטית וההלכה. השופטים המנויים כפופים לקריטריונים מינימליים מוגדרים לדוגמא, שופטים כפופים לקריטריונים שנקבעו " .2(א) כללי האתיקה לשופטים משקפים ומבטאים תפישות עומק ערכיות ומוסריות המהוות תשתית למעשה השפיטה ולדרכי התנהגותו ואורחותיו של השופט. כללים אלה מגבשים עיקרים ועקרונות מנחים השאובים ממסורת עתיקת יומין והמתאימים עצמם לזמננו ולמקומנו. שופט ינַהֵג דרכו על פי הדין ובהתאם לכללים אלה וישווה נגד עיניו כל העת את הצורך לקיים את אמון הציבור ברשות השופטת. 7 (ב). שופט יהיה מופת לכיבוד החוק בכל אשר יעשה." (כללי אתיקה לשופטים, תשס"ז-2007).

באמצעות הקריטריונים לעיל וקריטריונים נוספים, שופטים נבחרים וממונים עם אחריות מקצועית לשמירה על הסטנדרט השיפוטי של חוסר משוא פנים בעת ניהול התיק. פניות רגשית הוא יסוד תנאי מוקדם למשפט הוגן וחוסר פניות רגשית של שופט יכולה לגרום למשפט עם הטיה או סטיה ממערך החוק והצדק.

כעניין של מדיניות, חשוב שהציבור יהיה בעל אמון בבתי המשפט ובמערכות המשפטיות הדנות בעניינם. הסדר החברתי והביטחון תלוי באמון הציבור במערכת המשפט והחוק. הוגנות וחוסר משוא פנים חייבים להוביל את השופטים בדרכם לכתיבת החלטות ופסקי דין. משמעות הדבר היא כי האינטרס של שופטים לא צריך להתמקד בתוצאה הסופית אלא בפרשנות של החוק ודיון זהיר בעובדות המקרה, הראיות שהוצגו והטיעונים שנטענו על ידי בעלי הדין ועל העדים שהעידו מטעם התביעה וההגנה. במילים אחרות הציפייה היא ששופטים לא יפתחו הטיות ויזהרו מהן בזמן קבלת החלטות וכתיבת פסקי דין. בית המשפט העליון חזר והדגיש— "מראית פני הצדק האמורה אינה אלא "ההשתקפות הסובייקטיבית של ההליך בלב בעל הדין ובלבות הציבור כולו…" ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 854, 863 (1975), מפי השופט צ' טל, בעקבות שמגר , 105)). …"מראית זו מהווה שיקול חשוב מבחינת האמון שהציבור רוחש למערכת המשפט, אמון שהוא תנאי ראשון במעלה לעצם קיומה"( (שם, שם.) רע"א 5539/15 מרקוס אנריקה לנדה נ. גד ורקשטל (19.11.2015)). השופטים חייבים לפעול כשומרי סף של עצמם, ועליהם לסנן מידע לא רלוונטי וטפל לעומת פיסות מידע רלוונטי ועיקרי על מנת להבטיח כי הראיות המוצגות על ידי התביעה וההגנה מבוססות היטב.

למרות התפקיד הקריטי של השופטים, הממצאים של המחקרים האחרונים בפסיכולוגיה קוגניטיבית, חושפים את הבעיה של השפעות לא מודעות על תהליכי חשיבה אנושיים שיכולים לערער חשיבה הוגנת. בניתוח מעמיק של פסקי דין רבים, מתגלה לעתים תופעה מדאיגה של הטיית אישוש שיפוטית, שבה שופטים, באופן לא מודע, עלולים לבנות את הכרעתם סביב תוצאה מוקדמת שהתגבשה בתודעתם, במקום לפסוע בדרך ההפוכה והראויה של בחינה אובייקטיבית של כלל הראיות. תהליך זה, המכונה לעתים "חשיבה לאחור", מוביל לסלקטיביות בהערכת העדויות, כאשר השופט נוטה להדגיש ולהעצים ראיות התומכות בתפיסתו הראשונית, תוך התעלמות או הפחתת ערכן של ראיות סותרות.

התייחסות השופטים לעדויות בהליך משפטי מהווה אבן יסוד בהכרעת הדין, כאשר העיקרון המנחה, כפי שנקבע בפסיקה, מדגיש את העדפת משקלה של עדות צד שלישי על פני עדות בעל דין. כפי שנאמר בתמ"ש 31712-07-20: "לפיכך, אין פוסלים את עדותו של העד בעל העניין בתוצאת ההליך, עם זאת, 'הנגיעה האישית' מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי להעניק לדבריו". למרות עיקרון מנחה זה, ניכר כי לעתים שופטים נוטים להתעלם מעדויות צד שלישי או אף לפסול אותן, ובמקום זאת מעניקים משקל רב יותר לעדות בעל הדין, כאשר זו תואמת את ההטיה הקוגניטיבית שלהם.

פסקי דין לעתים חושפים פער מטריד בין העקרונות המשפטיים המוצהרים לבין יישומם בפועל, כפי שמודגם בשני מקרים בולטים המוצגים במאמר זה. במקרה הראשון, אישה נתבעה תביעה נזיקית כספית על ידי גרושה בטענת ניכור הורי. למרות שהאם הציגה מגוון ראיות משכנעות, כולל תמונות, תמלולי שיחות ועדויות של שלושה-עשר עדים מקצועיים ואובייקטיביים ביניהם עורך דין, רואת חשבון, אחות מקופת חולים ואנשי מקצוע שהכירו את הזוג, ואילו האב לא הציג כל ראיה תומכת ולא סיפק כל עדים, בית המשפט פסק לטובת האב. זאת בניגוד לעיקרון המשפטי המובהק, "כידוע, עסקינן בהליך אזרחי. לפיכך, חל הכלל הראייתי לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר, על בעל-הדין שתובע את יריבו, מוטל הנטל להוכיח את גרסתו ואת עילת תביעתו במשפט, באופן זה, שעליו מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי גרסתו עדיפה על גרסת יריבו, סבירה יותר ממנה, וכי גרסתו מקימה עילת תביעה נגדו." ת"א (שלום ירושלים) 31358-10-21 חרבי קרש ואח' נ' אבו סנינה ואח' (06.05.2024).

במקרה השני, זוג דתי חתם על הסכם שלום בית ולחילופין הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין, כאשר האישה ועורך דינה ניסחו את ההסכם והבעל חתם ללא בחינה מעמיקה. למרות שההסכם היה רצוף פגמים וחוסר תום לב מצד האישה ועורך דינה, והובאו ראיות מצדדים שלישיים מטעם האישה המעידות כי כבר במועד עריכת ההסכם על ידי האישה, התכוונה האישה להתגרש, בחוסר תום לב במו"מ להסכם – כך למשל בהסכם שכר טרחה עם עורך דינה אשר כלל שלב שני של טיפול במזונות וגירושין, השופט שנתן תוקף של פסק דין פסק כי ההסכם אינו בטל, כשהאיש פנה בבקשה לעשות זאת, שכן מדובר בהסכם שאותו שופט הוא שאישר מספר שנים קודם לכן. שני מקרים אלו ממחישים כיצד הטיות שיפוטיות עלולות להוביל להחלטות הסוטות מעקרונות משפטיים מבוססים ומהראיות המוצגות, ומדגישים את הצורך בבחינה ביקורתית של תהליכי קבלת ההחלטות השיפוטיות.

בישראל נקבע כי משפחה אחת – שופט אחד,  "כפי שנפסק פעמים רבות בעבר, העובדה שמותב דן בהליכים קודמים שקשורים בקשר ענייני להליך הנוכחי אינה מקימה עילת פסלות אוטומטית, וכי כלל זה יפה ביתר שאת בבית המשפט לענייני משפחה, שם נוהג הכלל "משפחה אחת – שופט אחד" (ע"א 229/24 פלוני נ' פלוני, פסקה 7 (28.1.2024); ע"א 296/23 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב, פסקה 9 (29.3.2023))". ע"א 4078/24 פלוני נ. פלוני (14.07.2024) ולכן המצב בו שופט נדרש לבחון מחדש את החלטתו הקודמת מציב אתגר משמעותי בפני מערכת המשפט ומעלה שאלות נוקבות לגבי אובייקטיביות השיפוט. כאשר שופט שנתן תוקף של פסק דין להסכם נדרש לשקול את ביטולו, הוא מוצא את עצמו בעימות פנימי ובדיסוננס קוגניטיבי מורכב. מחד, עליו לשמור על עקביות ולהגן על החלטתו הקודמת, ומאידך, עליו להיות פתוח לאפשרות שטעה או שנסיבות חדשות מצדיקות שינוי. אידיאלית, תהליך קבלת ההחלטות השיפוטיות אמור לכלול בחינה זהירה ומעמיקה של כל המידע והראיות הרלוונטיים, תוך התגברות על הטיות קוגניטיביות העלולות להוביל לטעויות שיטתיות בשיפוט ובקבלת החלטות. עם זאת, המציאות מראה כי שופטים, ככל בני האדם, מתקשים לעתים להתעלם מדעותיהם הקודמות ומהנטייה הטבעית להצדיק את החלטותיהם. במילותיו של ריס "היישום השגוי של היוריסטיקה מוביל להטיות קוגניטיביות שמונעות מאנשים לקבל את ההחלטות הרציונליות ביותר"  (Reese 2012 UCLA L. REV. 1260).

הטיית האישוש מהווה אתגר משמעותי בתהליך השיפוטי, משפיעה באופן עמוק על אופן קבלת ההחלטות של שופטים. נטייה זו, המושרשת עמוק בפסיכולוגיה האנושית, מובילה שופטים לחפש ולהדגיש מידע התומך באמונותיהם או בהשערותיהם הראשוניות, תוך התעלמות או הפחתת ערכן של ראיות סותרות. ברגע שהשופט מגבש "סיפור" או תיאוריה מסוימת בראשו, הוא נוטה להתחבר באופן סלקטיבי לראיות ולעדויות המחזקות תפיסה זו, ובכך מייצר פרשנות מוטה של המידע העומד בפניו. תהליך זה מוביל להתעלמות מעובדות ונתונים חלופיים שעשויים לסתור את ההשערה הראשונית, ובכך מסכן את האובייקטיביות והצדק בהליך המשפטי. הנטייה הטבעית של בני אדם לראות ולשמוע את מה שהם מצפים לו, ולדחות מידע חדש או שונה, מעצימה את אתגר ההטיה בקרב שופטים.

תופעת ההטיה בבתי המשפט, במיוחד בתיקי משפחה, מקבלת ממד נוסף ומדאיג כאשר מעורבים בה גם מומחים ממונים על ידי בית המשפט. המצב שתואר מדגים כיצד מעגל הטיות עלול להיווצר ולהתחזק, כאשר שופטים ממנים מומחים שנוטים לאשר את דעותיהם הקודמות של השופטים הממנים אותם. לדוגמה, כאשר פסיכולוגית ממונה לבדיקת מסוגלות הורית ומגיעה למסקנה של ניכור הורי מצד האם, היא עשויה לעשות זאת בידיעה שזו הנטייה הידועה של השופט הממנה, או בהתבסס על החלטות קודמות של השופט בהליך, המצביעות על נטייתו, וזאת על מנת שתמשיך לקבל מינויים מאותו שופט. תהליך זה יוצר מעגל קסמים מסוכן. המומחה מתאים את מסקנותיו לציפיות השופט, והשופט, בתורו, מוצא חיזוק להטיית האישוש שלו בחוות הדעת המקצועית. התוצאה היא פסיקות שעלולות להיות מוטעות ושגויות, הפוגעות בכל הצדדים המעורבים, ובמיוחד בילדים. בהקשר של בתי המשפט למשפחה בישראל, ניתן לראות כיצד שופטים עשויים להיצמד לסיפור הראשוני שלהם, תוך התעלמות מראיות, עובדות ועדויות סותרות, כאשר הם מקבלים חיזוק ממומחה שמונה על ידם. בנוסף, לרוב שופטים ימנו את אותם המומחים.

תופעה מדאיגה נוספת במערכת המשפט, במיוחד בתיקי משפחה, היא הנטייה של שופטים למנות באופן חוזר ונשנה את אותם מומחים שדעותיהם מתיישבות עם השקפותיהם. מצב זה יוצר מעגל הטיות מסוכן ומתמשך. כאשר שופט ממנה שוב ושוב את אותו מומחה שהתאים את חוות דעתו לציפיות השופט בעבר, הוא למעשה מחזק ומנציח את הטיותיו האישיות. המומחה, מצדו, מודע לכך שהתאמת מסקנותיו לדעות השופט מגדילה את סיכוייו לקבל מינויים עתידיים, ולכן עלול להיות מושפע משיקולים אלה בעת כתיבת חוות דעתו. תהליך זה פוגע באובייקטיביות ובאיכות ההחלטות השיפוטיות, שכן הוא מצמצם את מגוון הדעות והפרספקטיבות המקצועיות המוצגות בפני בית המשפט. יתרה מזאת, הוא עלול ליצור מראית עין של אובייקטיביות, כאשר למעשה מתקיים מנגנון של חיזוק הדדי בין השופט למומחה.  

המערכת השיפוטית, על אף היותה מוסד שאמור להיות אובייקטיבי, מושפעת גם משיקולים אישיים ומקצועיים של השופטים עצמם. החשש מפני ערעורים והשפעתם על הדירוג והקידום המקצועי מוביל שופטים לנקוט באסטרטגיה מגוננת בפסיקותיהם. הם נוטים להסתמך יותר על "התרשמותם האישית" מבעלי הדין ומהעדים, רכיב סובייקטיבי שאין אפשרות לערער עליו. זאת מכיוון שהחוק מגביל את האפשרות לערער על פסקי דין, להוציא חריגים יוצאי דופן, לשגיאות משפטיות בלבד, ולא על ההתרשמות הסובייקטיבית של השופט. שופטי ערכאת הערעור, שלא נכחו בדיוני ההוכחות, אינם יכולים להעריך מחדש את מהימנות העדים או את התרשמותו האישית של השופט מהם. מצב זה יוצר מעין "מגן" לשופטים מפני ביקורת ערעורית, אך בה בעת מצמצם את יכולתה של מערכת המשפט לתקן טעויות ולהבטיח הליך שיפוטי הוגן, "משקלה ומהימנות של עדות נתונים בידי הערכאה הרואה והשומעת העדים" ({ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא)1(, 551 )1987({..

מצב זה מציב אתגר משמעותי בפני בעלי דין המבקשים לערער על פסק דין שנוטה לכיוון מסוים, כאשר היכולת להוכיח השפעה של הטיית האישוש על השופט היא מוגבלת מאוד. לדוגמה, כאשר שופט בית משפט קובע כי כל שלושה עשר עדי ההגנה אינם אמינים בעיניו, אך מוצא את בעל הדין עצמו אמין ולכן מקבל את תביעתו, אפשרויות הערעור מצטמצמות באופן דרמטי. ניתן להגיש ערעור רק על העדפת השופט את עדותו של בעל הדין על פני עדויות עדי ההגנה, אך לא ניתן לערער על קביעת השופט בדבר חוסר אמינותם של כל עדי ההגנה, שכן זו נחשבת להתרשמות סובייקטיבית שערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בה. מציאות זו מקשה על בעלי דין לזכות למשפט הוגן, המתנהל בהתאם לחוק, לפסיקה ולעקרונות הצדק, מכיוון שהשופטים מסוגלים לנסח את פסקי הדין שלהם באופן שמצמצם את אפשרויות הערעור עליהם עד כדי בלתי אפשרי,  "מתפקידו של המשפט לקבוע ממצאים על סמך העדויות שבפניו וזהו גם יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור. אחטא לתפקידי אם אמנע מקביעת ממצאי מהימנות וערכן של עדויות, במקום בו יש בידי לקבוע ממצאים אלו." ת"ד (תעבורה מחוז מרכז) 3707-07-20 מדינת ישראל נ' ברינג (08.01.2023).

תופעה זו מדגישה את הפער המטריד בין העקרונות המשפטיים המוצהרים לבין יישומם בפועל, ומעלה שאלות קשות לגבי האובייקטיביות והצדק בהליך השיפוטי. מקרים אלו ממחישים כיצד הטיות שיפוטיות עלולות להוביל להחלטות הסוטות מעקרונות משפטיים מבוססים ומהראיות המוצגות. מצב זה מדגיש את הצורך הדחוף ברפורמה מערכתית, הכוללת מספר צעדים חיוניים: הטמעת מנגנוני בקרה ואיזון במערכת המשפט, שקילת האפשרות להעביר החלטות מסוימות לשופטים אחרים, יצירת מנגנוני רוטציה במינוי מומחים, הגברת השקיפות בתהליך המינוי, והכשרה מתמדת לשופטים בזיהוי וניהול הטיות קוגניטיביות. התמודדות עם הטיית האישוש בהקשר המשפטי דורשת מודעות עמוקה ופיתוח מנגנונים מוסדיים שיעודדו בחינה ביקורתית ורב-צדדית של כל המידע הרלוונטי, והנחיות ברורות כיצד יש להתייחס לראיות במסגרת כתיבת פסק הדין. רק באמצעות צעדים אלה ניתן יהיה להבטיח הליך שיפוטי הוגן, מאוזן ואובייקטיבי יותר, התואם את עקרונות הצדק והמשפט.

חשוב להדגיש כי הטיית האישוש בבית המשפט למשפחה טומנת בחובה סכנות מיוחדות ומשמעותיות במיוחד. בהקשר זה, ההשלכות של הטיה שיפוטית או מקצועית עלולות להיות הרות אסון עבור הילדים המעורבים. כאשר שופט או מומחה מטעם בית המשפט פועלים תחת השפעתה של הטיית האישוש, קיים סיכון ממשי שהחלטותיהם לא ישקפו את טובת הילד באופן אובייקטיבי. הטיה זו עלולה להוביל להחלטות שגויות בנושאים קריטיים כמו משמורת, הסדרי ראייה, או אפילו בקבלה או דחיה של טענות על התעללות או הזנחה. כתוצאה מכך, ילדים עלולים להיות מופרדים מהורה מיטיב, או לחלופין, להישאר בסביבה מזיקה. הנזקים הפסיכולוגי והרגשי שעלול להיגרם לילדים כתוצאה מהחלטות מוטות אלו עלולים להיות ארוכי טווח ועמוקים, ולהשפיע על התפתחותם, רווחתם הנפשית, ויכולתם ליצור מערכות יחסים בריאות על ידי אותם ילדים בעתיד. לפיכך, בתיקי משפחה, הצורך במנגנוני בקרה, הכשרה מתמדת בזיהוי הטיות, ואולי אף בחינה מחודשת של תהליכי קבלת ההחלטות, הוא קריטי ודחוף במיוחד. רק כך נוכל להבטיח שהמערכת המשפטית תגן באמת על האינטרסים של המתדיינים בכלל, וילדים בפרט, ותקדם את טובתם בצורה הטובה ביותר, תוך הגעה לפסיקות מבוססות ואובייקטיביות.