רקע:
פסק הדין דן בבקשה לצו הגנה שהגישה אם לטובת בתה הקטינה, כבת שלוש וחצי. האם טענה כי בתה, בהיותה כבת שנתיים וחודשיים, סיפרה לה על פגיעה מינית מצד האב. בהתאם לכך, האם הגישה תלונה במשטרה ועתרה לבית המשפט להוצאת צו הגנה שיגביל את הקשר בין האב לבתו.  ההליך נוהל בבית המשפט לענייני משפחה, ובמהלכו מינה בית המשפט עובדת סוציאלית לסדרי דין וכן מכון אבחוני לבחינת ההורים. פסק הדין מונה כעשרה עמודים, ומציג בפירוט את השתלשלות ההליכים, את ממצאי הגורמים המקצועיים ומצטט מתסקיר הרווחה, אך עם זאת, מעיון בפסק הדין עולה כי לאורך כל ההליך – לא בוצעה ולו פגישה אחת עם הקטינה עצמה, לא נערך לה אבחון רגשי או התנהגותי, ולא התקבלה התרשמות ישירה ממצבה הנפשי או מהאפשרות שעברה טראומה. הפוקוס נותר לאורך כל הדרך על ההורים בלבד, ובעיקר על מסוגלותם ההורית – תוך התעלמות מעמדתה, מהשפעת המאורעות האפשריים עליה, ומצורך ברור בבירור מעמיק של מצבה הנפשי.

 הצדדים
האם טוענת כי האב נהג כלפיה באלימות פיזית, בהתעללות נפשית, וכי פגע בה מינית. בנוסף, טוענת האם כי האב פגע מינית גם בקטינה, בתם המשותפת. האם הגישה תביעה לקביעת אחריות הורית וזמני שהות. במקביל, הגישה בקשה למתן צו הגנה במעמד צד אחד – בקשה שהתקבלה בהסכמת הצדדים, וניתן צו הגנה לתקופה של שלושה חודשים. 
בנוסף, האם הגישה בקשה למפגשים בפיקוח מרכז קשר במעמד צד אחד – עניין זה נדון ונבחן בנפרד, והבקשה לקיים מפגשים תחת פיקוח נדחתה לגופה. בית המשפט ציין כי נימוקי ההחלטה החלוטה שניתנה בעניין זה עומדים בעינם.
האב הגיש תביעה לקביעת אחריות הורית משותפת, וזמני שהות שווים עם הקטינה. לטענתו, מדובר בעלילות שווא שהאם מעלה נגדו בניסיון להרחיק אותו מבתו. האב הצהיר כי הוא נכון לשתף פעולה עם כל בדיקה שייקבע על ידי בית המשפט, הביע הסכמה להדרכה הורית, ואף הודיע כי בכוונתו לעבור ולהתגורר בקרבת מקום מגוריה של הקטינה.

 התמקדות בהורים והיעדר מענה לילדה
סקירת פסק הדין מעלה בבירור כי הדמויות המרכזיות בהליך היו אנשי המקצוע – ובראשן העובדת הסוציאלית – אך לא הילדה עצמה. התמונה שעולה היא של תהליך ממושך שנסב סביב בירור טענות, הגשת חוות דעת ותסקירים, אבחונים והמלצות – כאשר כל אלה נעשו מול ההורים, תוך היעדר מוחלט של מענה טיפולי, רגשי או אבחוני ישיר עבור הקטינה. 

העובדת הסוציאלית שהופקדה על התיק לא פגשה את הילדה לצורך בירור פרטני של מצבה, לא ביקשה אבחון רגשי, לא שלחה לבדיקה רפואית כאשר עלו טענות לפגיעה פיזית או מינית – ואף לא זימנה את הילדה לשיחה ישירה. כך, כל ההערכות שהופיעו בתסקיר נבנו על סמך התרשמות מההורים בלבד, ובפרט על
סמך התנהלות האם וחמשת כלביה. גם כאשר בפועל מונה קרימינולוג מומחה מטעם מכון "ארגמן", חוות הדעת שהוגשה לא נכתבה על ידי גורם מתאים כפי שהורה בית המשפט, אלא על ידי עו״ס – דבר החוטא לא רק להחלטה השיפוטית, אלא גם לחומרת הטענות שהועלו. כך, אחת הנקודות הקריטיות בהליך – בדיקת המסוכנות המינית – בוצעה באופן חלקי ואף לקוי מבחינה מקצועית ומשפטית.  חמור מכך, בתסקיר שהוגש, ציינה העובדת הסוציאלית את הדברים הבאים: "כל עוד לא נמצא על ידי גורם מקצועי כי האב פוגע בילדה ל' – אין לצמצם את הקשר ביניהם ואף נכון להרחיב אותו, בהתאם למקום המגורים של ההורים והמרחק ביניהם. נכון להיום, כאשר האם מתגוררת עם הבת ל' בב', ניתן לקבוע מפגשים עם לינה באמצע שבוע ובכל סוף שבוע שני, כשהמעברים יתקיימו דרך מסגרת החינוך". מדובר בקביעה מדאיגה: במקום לנקוט בגישה זהירה, תוך התחשבות בטענות שעלו והעובדה שלא התקיים כל בירור מקצועי ישיר מול הילדה – העו״ס בוחרת להמליץ על הרחבת המפגשים, כולל לינה, רק משום שלא הוכחה פגיעה. כל זאת, מבלי שנעשה כלל ניסיון לברר האם הייתה פגיעה.  בפועל, ההמלצות מבוססות על חוסר מידע, במקום על מידע של ממש. הן מניחות ברירת מחדל של היעדר מסוכנות – תוך התעלמות מהעובדה שלא הוזמן אבחון רגשי, לא בוצעה בדיקת מסוכנות מוסמכת כחוק, והקטינה עצמה לא נשמעה בשום שלב.

מכאן עולה כשל מערכתי – בו רשויות הרווחה פועלות מתוך היגיון של איזון בין ההורים, אך מבלי לוודא אם הילדה זקוקה להגנה, לטיפול, או לכל הפחות – לאבחון מסודר. גם בית המשפט, שהתבסס על המלצות אלה, אימץ גישה מקלה יתר על המידה, מבלי למצות את בדיקת טובת הילדה באופן ישיר.  

למרות שבית המשפט מזכיר שוב ושוב את טובת הקטינה כשיקול מרכזי בהחלטותיו, קריאה מעמיקה של פסק הדין מלמדת כי בפועל, טובתה של הקטינה לא קיבלה ביטוי ממשי בהליך. הקטינה, שהיא המהות והמרכז של ההליך, נעדרת ממנו כמעט לחלוטין – לא בוצע לה אבחון פרטני, לא התקיימו עימה שיחות מקצועיות, ולא ניתנה לה האפשרות לבטא את עמדתה או לשקף את מצבה הנפשי והרגשי.

 למרות תלונות האם על פגיעה מינית, העובדה שהקטינה רק בת שלוש וחצי – בית המשפט והרווחה לא יזמו מיפוי רגשי, טיפול תומך או חוות דעת מקצועית שתבחן את השלכות האפשריות של האירועים המתוארים על עולמה הפנימי של הילדה. תחת זאת, נראה כי המוקד הוסט אל ההורים – בפרט אל האב – תוך הדגשה על הרחבת זמני השהות שלו עם הקטינה, עוד לפני שנבדקה באופן מקצועי השאלה האם הדבר מיטיב עמה או מזיק לה.

כך למשל קובע בית המשפט: "נמצא לנכון להורות על הרחבה מידתית של זמני השהות […] בשים לב לטובת הקטינה". "דווקא נכון בעת הזו להורות על הרחבת זמני שהות של האב עמה, משום שככלל טובת הקטינה לשהות עם שני הוריה במידה שווה ומאוזנת […]". קביעות אלה אינן נשענות על בדיקה אובייקטיבית או מקצועית של טובת הקטינה, אלא על הכללות ועקרונות כלליים שאינם מבוססים על הערכה פרטנית של מצבה הנפשי או הרגשי. בהקשר זה, קשה להשתחרר מהתחושה שטובת הקטינה נותרה סיסמה – ולא עקרון מנחה אמיתי.

 מגבלות חקירת ילדים והעדר הבנה של דפוסי גילוי פגיעה מינית בקטינים
פסק הדין מתייחס לקביעת העובדת הסוציאלית לחוק הנוער לפיה "מחקירת ילדים לא נמצאה מסוכנות מינית של האב כלפי הקטינה", ואף מציין בחוות הדעת ממכון ארגמן כי טענות האם לעניין פגיעה מינית "לא עלו בחקירת ילדים". קביעה זו מהווה ציון דרך מרכזי בפסק הדין, והיא מופיעה כעמוד תווך להחלטות מרחיקות לכת בנוגע להסדרי השהות עם האב – לרבות הרחבת זמני השהות. עם זאת, זוהי מסקנה בעייתית ביותר, אשר אינה עומדת בקנה אחד עם הבנה
מקצועית עדכנית בתחום של גילוי פגיעות מיניות בילדים.

 המחקר והספרות הקלינית מצביעים באופן עקבי על כך שרוב הילדים, ובמיוחד בגיל הרך, אינם חושפים פגיעה מינית באופן ישיר וברור בעת חקירה – ובוודאי לא בחקירה אחת, ובנוכחות דמות סמכותית שאינה מוכרת להם. כפי שכותבת זליגמן בספרה "הסוד ושברו": "היא לומדת שעליה לספק את רצונם של האנשים בהם היא תלויה, כדי לא להסתכן באובדן הקשר". "לא אחת, ילדות נפגעות גילוי עריות מתקשרות מתוך מצוקתן דווקא לאנשים המנצלים אותן ופוגעים בהן… מנגנוני האזהרה שלהן השתבשו, כך שאינן חשות בסכנה" (עמ' 19, שם). בספרה המכונן של ג'ודית הרמן "טראומה והחלמה", מתואר כיצד הקורבנות עצמן נמצאות בדיאלקטיקה בלתי אפשרית – בין הצורך לחשוף את האמת לבין הדחף הפנימי להדחיק ולשמור על סוד הפגיעה: "העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם, הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה
הנפשית" (הרמן, עמ' 86, מצוטט גם ב*הסוד ושברו*). גם מתוך הספר הסוד ושברו עולה כי אמון בסיסי – תנאי הכרחי לגילוי – כמעט ואינו קיים אצל קורבנות פגיעה מינית בילדות. הם לומדים כי האדם הקרוב להם ביותר, עליו היו אמורים לסמוך, הוא שפגע בהם. תחושת האמון מתרסקת, והחשיפה הופכת לבלתי אפשרית: "פגיעה משמעותית ביותר של התעללות מינית קשורה ביכולת לתת אמון באחרים… ההתעללות הורסת את הנחות היסוד של הקורבן בדבר ביטחון בעולם ויכולת למתן אמון באחרים".

בהתאם לכך, ההנחה של בית המשפט והעובדת הסוציאלית לפיה העדר עדות בחקירת ילדים שווה ערך להיעדר מסוכנות – איננה רק שגויה מקצועית, אלא גם מסוכנת. זוהי טעות יסודית בהבנה של דפוסי גילוי טראומה מינית, ובפרט של ילדים בגיל הרך, אשר לרוב אינם מסוגלים לבטא את אשר עברו – אלא אם כן נבנית מערכת תמיכה, אמון וביטחון, לאורך זמן ובאמצעות אנשי מקצוע מנוסים בתחום הטראומה.

סיכום
פסק הדין הזה ממחיש כשל מהותי שחוזר על עצמו במקרים שבהם עולה חשד לפגיעה מינית בקטינים: הילד – שהוא לב הסיפור – לא עובר כל אבחון רגשי.  במקום זאת, בתי המשפט ורשויות הרווחה מפנים את כל המשאבים להערכת ההורים, כאילו ניתן להבין את עולמו הפנימי של הילד מתוך ההורה – מבלי לדבר עם הילד, מבלי להקשיב לו, ומבלי לנסות להבין מה עבר עליו באמת. במקרה זה, לא בוצע אבחון רגשי לילדה, לא נבדקה חווייתה הפנימית, ולא נשאלה השאלה הפשוטה והמהותית ביותר: האם הילדה נפגעה מינית? ואם כן – ממי. כל עוד שאלה זו נותרת ללא מענה, אין כל דרך להבטיח את טובתה או את ביטחונה. הערכת מסוכנות, חקירת ילדים או תסקיר רווחה אינם תחליף לאבחון רגשי מקצועי של הילד. 

חקירת ילדים נועדה להליך הפלילי – היא מתקיימת מול מצלמה, עם שאלות מילוליות בלבד, לרוב ללא עזרים מותאמים לגיל. היא עוסקת באיסוף עדות – לא ברווחה הנפשית של הילד. 
לעומת זאת, אבחון מקצועי נועד להליך האזרחי, ומתבצע במרחב בטוח ורגיש. האבחון כולל שימוש בכלים מגוונים מתוקפים מחקרית ומותאמים לגיל וליכולת של כל ילד  –כמו ציור, משחק, תנועה, קלפים, טפסים, ובעיקר – שיחה לא מאיימת, שמכבדת את הקצב של הילד.

המטרה היא לא רק לגלות אם קרתה פגיעה, אלא להבין מה הילד חווה, איך זה משפיע עליו, ואיזה מענה רגשי ובטיחותי הוא צריך.

המערכת זקוקה לגורם שיידע ללוות את הילד – לא רק כ"נפגע" פוטנציאלי, אלא כילד שצריך הבנה, הכלה, ומישהו שיבחין במה שהשתיקה מסתירה. זו בדיוק העבודה שאבחון ילדים מקצועי, עושה.

כמאבחנת ילדים, אני מדגישה את הצורך בשדה: אבחון רגשי עמוק, רגיש, ומקצועי של הילד – שלא דרך ההורה, אלא תוך
יצירת קשר ישיר ובטוח עם הקטין. אבחון מקצועי ומעמיק הוא לא פריבילגיה – הוא הכרח.  כשיש חשש לפגיעה בילד – באים לבדוק את הילד.

 מאת: נוית שחר נירהוד, מאבחנת פגיעה והתעללות בקטינים. מרץ 2025