רקע עובדתי: 
בהליך דנן, האב ביקש מבית המשפט להוציא צו הגנה כנגד אחיה של גרושתו (המשיב 1), בטענה כי הוא מהווה סכנה לבנותיהם המשותפות, בנות 6, 10 ו-13.5. 
לטענת האב, הבנות סיפרו לו כי המשיב 1 נגע בהן באופן מטריד, ואף בת ה-6 תיארה אירוע בו נגע לה בחזה ונישק אותה בפה על אף שהביעה התנגדות. האב תמך את טענותיו בהשמעת הקלטות של הבנות.  
בשל חומרת הטענות, בית המשפט הנכבד נתן במעמד צד אחד צו האוסר על המשיב 1 לשהות עם הבנות ללא נוכחות האם, וכן נאסר על האם להשאיר את הבנות באחריותו. 

טענות הצדדים: 
האב (המבקש): טען כי המשיב 1, אחיה של האם אשר הקטינות מתגוררות עימו ועם אימם באתו הבית, הינו אדם עם מגבלה שכלית ומחלה פסיכיאטרית, המתגורר עם הוריו מאז ומעולם. האב הציג הקלטות של הבנות, שלטענתו מוכיחות את ההטרדות המיניות שביצע בהן המשיב 1 כפי שהן הביעו כלפי אביהן.
בדיון שנערך במעמד הצדדים, האם והסבים (המשיבים): הכחישו את כלל הטענות של האב כנגד הדוד, וטענו, כי האב הוביל את בת ה-6 לומר דברים כנגד הדוד באמצעות פיתויים והבטחות להפתעות. האם והוריה הצביעו על כך שהאב הגיש את הבקשה רק חודש לאחר שהקליט את הבנות, מה שמעלה תהיות לגבי אמינותו. 
המשיב 1 (האח, הדוד): טען באמצעות בני משפחתו כי הינו סובל ממום בלב ומסכיזופרניה, ושאינו מהווה סכנה לילדות. 

החלטת בית המשפט: 
בית המשפט שמע את הקלטות ושקל את טענות הצדדים, לאחר שמיעת העדויות. עוד הוסיף בית המשפט, כי התנהלות המשיב 1 אינה מסוכנת, אך עשויה להיות לא מותאמת וקבע כי ייתכן שהמשיב 1 מחבק את הבנות באופן שאינו מותאם, אך הדבר אינו עולה לכדי מסוכנות או הטרדה מינית.  בית המשפט קבע כי האב לא הרים את נטל ההוכחה במידה הנדרשת למתן צו הגנה, ולכן דחה את בקשתו והטיל עלייו קנס כספי לטובת המשיבים.

הכשל המרכזי בפסק הדין – כשבית המשפט לא בודק, הילדות נשארות בסיכון

האמת נמצאת אצל הילדות – לא אצל ההורים ולא אצל בית המשפט! 
כאשר עולה טענה לפגיעה בקטינות, אף אחד מהמעורבים בהליך – לא ההורים ולא בית המשפט – אינו יודע את האמת. רק הילדות עצמן יודעות מה באמת קרה להן, אם קרה להן. על אף זאת, בית המשפט קיבל החלטה ללא בדיקה מקצועית שלהן, ללא בדיקה מעמיקה של הטענות וללא אבחון מדויק, ותוך הישענות על עדויות ההורים בלבד – אך ההורים אינם המרכז בהליך, אלא הילדות וביטחונן. 

הבחירה שלא לבדוק את הילדות – הכשל הקריטי בפסק הדין 
ההחלטה שלא להפנות את הילדות לבדיקה מקצועית היא הטעות החמורה ביותר בפסק הדין. 
אם יש ספק – אין ספק! כאשר קטינות מעלות טענות על פגיעה (או הורה), המערכת המשפטית מחויבת לברר את הטענות באופן מקצועי ומיידי. אסור להסתפק בעדויות ההורים או להסיק כי מדובר במניפולציה שנובעת מהליך הגירושין. 
אי-בדיקה = אי-ידיעה = פגיעה. החלטת בית המשפט שלא להפנות את הילדות לבדיקה אינה מגנה עליהן, אלא עלולה להשאיר אותן חשופות לפגיעה מתמשכת. אם אכן מתקיימת פגיעה, דחיית הבקשה מפקירה את הילדות ומונעת מהן את ההגנה הדרושה. 
חובת ההגנה על קטינים מחייבת יצירת מרחב מוגן לחשיפת האמת. בית המשפט לא סיפק לילדות את ההזדמנות לספר את גרסתן בתנאים ניטרליים ומוגנים, ולכן לא ניתן לדעת אם אכן התרגשה פגיעה או לאו. 

השלכות חמורות – החלטה שמרתיעה הורים מפנייה לבית המשפט
מעבר לסיכון שהילדות נותרו חסרות הגנה, ההחלטה להטיל קנס על האב יוצרת הרתעה מסוכנת שתגרום להורים שיחשדו שילדיהם נפגעים עלולים להירתע מלבקש סיוע משפטי מחשש לעונש כספי.  במקום שבית המשפט יעודד בדיקה מקצועית, ההחלטה מעבירה מסר שעדיף לשתוק ולא לפנות לעזרה. 

הפגיעה הכפולה בילדות – הפן הפסיכולוגי

מעבר להיבט המשפטי, הילדות עצמן חוות כאן פגיעה כפולה, אשר עשויה להשליך על מצבן הרגשי וההתפתחותי. 
הפגיעה הראשונה – חוסר המענה של האב בעיניהן. כאשר הילדות פנו לאביהן ושיתפו אותו בחוויותיהן, הן עשו זאת מתוך אמון וציפייה להגנה. עבורן, אביהן הוא הדמות שאמורה להגן עליהן ולפעול כדי להרחיק אותן מסיטואציה שמרגישה להן לא בטוחה. אך כאשר בית המשפט דחה את הבקשה, והן ממשיכות לחיות באותו הבית עם הדוד, הילדות עשויות לחוות זאת ככישלון של אביהן להגן עליהן – גם אם הוא ניסה לעשות זאת. כתוצאה מכך, הילדות עלולות לאבד אמון במבוגרים ולהימנע בעתיד מלחשוף חוויות קשות או לבקש עזרה כאשר הן באמת זקוקות לה. 
הפגיעה השנייה – עצם השהות עם הדוד והחוויה הרגשית שלהן. גם אם בעיני בית המשפט לא מדובר בפגיעה מינית, החוויה של הילדות היא הקובעת. אם הן חשות אי-נוחות, פחד או מבוכה מהאינטראקציה עם הדוד, זוהי פגיעה רגשית בפני עצמה. חוסר האונים שלהן במצב זה, והידיעה שהן מחויבות להמשיך לגור איתו והתראות איתו על בסיס יומי למרות תחושת האי-נוחות, עשויים לגרום להן לחרדות, ללחץ מתמשך ואף לפגיעה בדימוי העצמי. 

בדיקה מקצועית – הדרך היחידה לברר את האמת 
במקרה שבו לא הייתה פגיעה, בדיקה קצרה הייתה יכולה לשלול את החשד ולספק שקט נפשי להורים ולילדות. 
במקרה שבו כן הייתה פגיעה, הבדיקה הייתה יכולה לחשוף אותה בזמן ולמנוע נזק מתמשך. ללא בדיקה – אי אפשר לדעת את האמת, ובית המשפט, במקום להגן על הילדות, הסתמך על השערות לא מבוססות. 

המסקנה ברורה: כל טענה לפגיעה בקטינים חייבת להיבדק מקצועית לפני מתן החלטה שיפוטית. עדיף לבצע בדיקה ולגלות שלא הייתה פגיעה מאשר להימנע מבדיקה ולסכן את ביטחונן של קטינות שעלולות להיות קורבנות אמת. גם אם אין הוכחה משפטית לפגיעה מינית, תחושתן של הילדות היא עובדה רגשית ומציאותית. חובה היה לבדוק אותן בצורה מקצועית כדי להבין את עוצמת הפגיעה שהן חוות, ולוודא שהן מקבלות תמיכה והגנה הולמת.

נוית שחר נירהוד מאבחנת קטינים כשעולה חשד או טענה לפגיעה והתעללות.

ינואר 2025