בישראל, סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, קובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם, אלא אם כן יש סיבות מיוחדות להורות אחרת. עם זאת, בתי המשפט מדגישים כי טובת הילד היא השיקול המרכזי.

פס"ד בע"מ 1858/14 – בית המשפט העליון שב ומדגיש את סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שמגדיר כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם אם אין סיבה מיוחדת אחרת. זה תומך בגישה שהקשר הראשוני והיציב עם האם הוא חיוני בגילאים הרכים.

ג'ון בולבי, מייסד תיאוריית ההתקשרות, הדגיש את חשיבות הקשר הראשוני בין הילד לדמות המטפלת, לרוב האם, כבסיס להתפתחות רגשית תקינה. בהמשך, מרי אינסוורת' זיהתה דפוסי התקשרות שונים, כמו התקשרות בטוחה, נמנעת ואמביוולנטית, המשפיעים על יכולתו של הילד ליצור קשרים בעתיד.

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, הדגיש את חשיבות "האם הטובה דיה" – דמות מטפלת המספקת סביבה יציבה ובטוחה, המאפשרת לילד לפתח תחושת ביטחון עצמי ויכולת להתמודד עם העולם.

פסקי דין שונים בישראל הדגישו את חשיבות היציבות והקביעות בחיי הילד. כך, למשל, בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (תיק 1142916/1), נכתב: "לילד אין יציבות של בית קבע: בכל יום הוא בבית אחר – דבר המשפיע על החברים ועל התכנון של המטלות היומיות ויוצר בלבול אצל הילד… לא כל ילד יכול ולא בכל תקופה בחיים אפשר לשרוד בצורה טובה את הפיצול וחוסר הקביעות של פינה שקטה וקבועה לשים בה את ראשו."

בתי המשפט ובתי הדין הרבניים כאחד מדגישים כי טובת הילד היא עיקרון על, המנחה הבלעדי בהחלטות שיפוטיות בענייני משמורת. כך, בפסק הדין תמ"ש 56895-03-24 (12.10.2024) צוטטה כב' השופטת ארבל בבע"מ 27/06: "עיקרון טובת הילד הוא עיקרון על, והוא ניצב כעיקרון מנחה בודד בסוגיות משמורת ילדים, מבלי שיישקלו לצדו באופן עצמאי שיקולים אחרים".

בפסק הדין בע"מ 1858/14 פלוני נ' פלונית, חידד בית המשפט העליון כי חזקת הגיל הרך, המעוגנת בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, משקפת הבנה התפתחותית עמוקה – שלילדים עד גיל 6 יש צורך בקשר רציף ויציב עם האם, ושרק סיבות מיוחדות עשויות להצדיק חריגה מכך.

משמעות הקביעה הזו היא שטובת הילד חייבת לעמוד מעל לכל שיקול אחר בהכרעות שיפוטיות בענייני משמורת, אפוטרופסות והסדרי שהות. כשבית המשפט נדרש להכריע בין טענות ההורים – למשל, מי יהיה ההורה המשמורן, או כיצד יתחלק הזמן של הילד בין ההורים – בית המשפט לא שוקל את טובת ההורים, את הרצונות שלהם או שיקולים כלכליים שלהם במקביל לטובת הילד אלא טובת הילד היא השיקול היחיד והבלעדי שעומד בראש ההחלטה השיפוטית.

לכן, גם אם לאב יש טענות כלכליות מוצדקות, או רצון להיות שותף שווה בגידול הילד, אך אם רצונו האישי פוגע ביציבות, בביטחון או בהתפתחות הרגשית של הילד, בית המשפט לא יאשר את בקשתו של האב. פסיקה זו מאמצת קו ברור מאוד: הילד במרכז, וכל שיקול אחר נדחה אלא אם כן הוא תומך בטובתו הבלעדית של הילד.

דברים אלא מדגישים את החשיבות של סביבה יציבה וקבועה עבור הילד, במיוחד בגיל הרך, שבו התפתחותו הרגשית והקוגניטיבית מתפתחת.

חלק שני – שיקולים כלכליים בהסדרי משמורת

בשנים האחרונות, התרחבה תופעה שבה הורים, לרוב אבות, מבקשים לקבוע הסדרי משמורת משותפת או זמני שהות שווים, לאו דווקא מתוך רצון כן להעמיק את הקשר עם הילדים, אלא במטרה מוצהרת או משתמעת – להפחית או לבטל את חובת תשלום המזונות.

בפסק הדין הרבני 1142916/1, התריעו הדיינים מפני מגמה זו וקבעו: "זירת הסכסוך החדשה המתפתחת בשנים האחרונות בעת פירוק המשפחה… אינה נובעת מצורכי הילדים ואף לא מצורכי ההורים, אלא ממלחמה כלכלית גרידא להורדת גובה המזונות, כשטובת הילדים אינה שיקול במלחמה זו."

הלכת בע"מ 919/15 שהתקבלה בבית המשפט העליון שינתה את כללי החיוב במזונות: כאשר יש זמני שהות שווים והכנסות ההורים דומות, ייבחן מחדש הצורך במזונות. אולם, ההלכה לא העניקה "פטור אוטומטי" לאב אלא הדגישה שיש לבדוק האם מדובר בהסדר אותנטי של שיתוף בגידול או בניסיון טקטי כלכלי.

כפי שציינו שוב הדיינים בתיק 1142916/1: "ברוב המקרים המשמורת המשותפת והפחתת דמי המזונות אינם הפתרון אלא יצירת בעיה חדשה – המבטיחה את שימור הסכסוך בין ההורים לאורך שנים."

חשוב לזכור – זמני שהות אינם מטבע חליפין כלכלי. שיקולים כלכליים אינם יכולים לגבור על עקרון טובת הילד, שמחייב יציבות, רצף ותחושת ביטחון. משמורת משותפת ראויה רק כשיש שיתוף פעולה כן ומתמשך בין ההורים, תקשורת טובה והתמקדות בצרכי הילד – ולא כתחבולה להקלה כספית.

פסק הדין תלה"מ 7246-04-22 (03.03.2024) מחזק את טענת המאמר באשר להשלכות הקשות של הליך משמורת על טובת הילד. בית המשפט קובע בצורה ברורה כי עצם ניהול הליך משמורת יוצר נזק פוטנציאלי לקטינים – הן באופן ישיר, דרך חשיפתם למערכת המשפטית ולגורמי מקצוע, והן בעקיפין, דרך פגיעה בהוריהם.

יתרה מכך, בית המשפט מתריע מפני שימוש מניפולטיבי בהליך משמורת לצורכי פגיעה בהורה האחר או הפקת "רווחים משניים", ובפרט – במקרים בהם ההליך מנוצל למטרות כלכליות כמו הפחתת מזונות. ההורות עצמה הופכת מטרה לבדיקה ומשפט, מה שמערער את תחושת היציבות והביטחון של הילדים.

דברים אלה משתלבים היטב עם האזהרה שפסק הדין הרבני בתיק 1142916/1 העלה – על הפיכת ההורות המשותפת לכלי במשחק כלכלי, תוך זניחת טובת הילד האמיתית. מדובר בנקודת מבט שיפוטית נוקבת: הליך משמורת, שנועד לכאורה להגן על טובת הילד, עלול דווקא להזיק לו כשמניעיו אינם כנים או כשההורים מצויים בעימות מתמשך.

חלק שלישי: מתי יתאימו הסדרי ראיה שווים?

ההסדר של משמורת משותפת, שבו הילד שוהה חצי מהזמן אצל כל אחד מההורים, יכול להיות מתאים רק במקרים שבהם מתקיימים שלושה תנאים בסיסיים.

התנאי הראשון הוא טובת הילד, הכולל מרחק נסיעה סביר, תנאי מגורים נוחים ומותאמים בשני הבתים, מרחק חברתי ומרחק סביר מהמערכת החינוכית של הילד, קשר טוב עם שני ההורים ורצון הילד, במיוחד ככל שהוא בוגר יותר. בנוסף, יש לוודא ששני ההורים זמינים ונוכחים בפועל בזמנם עם הילד, ולא מבקשים זמני שהות שווים כאשר בפועל הילד שוהה לבד או עם בני משפחה אחרים עקב חוסר זמינות ההורה. במיוחד כאשר מדובר בילדים עם צרכים רגשיים, לימודיים או טיפוליים מיוחדים, חשוב שההורה יוכל למלא אחר צרכיו הפיזיים והנפשיים של הילד, כולל ליווי לחוגים, טיפולים וסיוע בשיעורי הבית.

התנאי השני הוא שההורים מסוגלים לתקשר ביניהם בצורה מכבדת ועניינית, כאשר כל אחד מהם מוכן להתגמש ולהתאים את עצמו לצרכי הילד ולא מתוך מניע אישי. ההורים חייבים לפעול מתוך רצון טוב ומתוך הכרה באחריותם המשותפת לגידול הילד.

התנאי השלישי הוא שהמניע למשמורת משותפת איננו כלכלי. כאשר ישנן בקשות למשמורת משותפת מתוך רצון להימנע מתשלום מזונות, הדבר מעורר חשש שמדובר במניע שאינו קשור לטובת הילד. לפיכך, המשמורת המשותפת תוכל להתקיים רק אם ההורים לא מבקשים להוריד את דמי המזונות על ידי יצירת הסדרי ראיה שווים, אלא מתוך רצונם האמיתי להיות מעורבים ומשפיעים בחיי הילד. במקרים שבהם מזהה הערכאה השיפוטית שההסדר מתאים ומשרת את טובת הילד, יתאפשרו הסדרים אלו, כפי שמצוין בפסקי דין כמו בתיק 1142916/1 ובפסק הדין של כב' השופטת טל פפרני.

הסיכום:

משמורת משותפת איננה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי שיש לבחון בזהירות תוך התמקדות בטובת הילד. גם מבחינה פסיכולוגית וגם מבחינה משפטית, הוכח כי חלוקת זמני שהות שוויונית אינה מתאימה לכל מקרה, ולעיתים אף עלולה להזיק לילד, במיוחד כאשר היא נובעת ממניעים זרים כגון הפחתת דמי מזונות. בתי המשפט, לרבות בית הדין הרבני ובית המשפט העליון, חזרו והדגישו כי טובת הילד היא שיקול-על יחיד, וכל הסדר משמורת חייב להיבחן לאורה. במקרים בהם מדובר בילדים רכים בשנים, חזקת הגיל הרך מחייבת בחינה מחמירה, ורק נסיבות יוצאות דופן יצדיקו סטייה ממנה.

הורות משותפת יכולה להיטיב עם הילד אך ורק כאשר מתקיימים שלושה תנאים בסיסיים: טובת הילד (הכוללת מגורים נאותים וזמינות הורית בפועל), תקשורת חיובית ועניינית בין ההורים, ומניע כן של שני ההורים לקחת חלק פעיל בגידול הילד. מודל זה דורש רמת שיתוף פעולה גבוהה, אחריות הורית מלאה, ומחויבות אמיתית. כאשר תנאים אלו אינם מתקיימים, ניסיון לכפות הורות משותפת עלול להוביל להסלמת סכסוכים, לפגיעה בילד, ולשימור מחלוקות משפטיות לאורך שנים. טובת הילד – ולא טובת ההורה – היא שצריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות בכל הכרעה שיפוטית בתחום רגיש זה.

מאת: נוית שחר נירהוד, בעלת תואר שני הייעוץ חינוכי והכשרות מתקדמות בפסיכולוגיה פורנזית בארץ ובארה"ב. מומחית באבחון והערכת קטינים במצבי סיכון, כותבת חוות דעת לבית המשפט ועוסקת באבחון ילדים כשעולה טענה או חשד לפגיעה והתעללות בדגש של הבחנה מבדלת בין פגיעה להסתה